יומני אלפוחרה

דווקא היום, רק שלושה ימים אחרי לכתה של אבואלה.

אך דווקא היום, ואני חש שדברים עולים ומתרחשים.

מרעידים מיתרים רפויים,

מותחים אותם – אותי.

כלכך אחר אני היום מאשר הייתי לפני עשר שנים.

למדתי כאן להתנהל עם עצמי.

למדתי שיש לי גם יד שמאל.

בתחילה הייתה ימיני קשורה.  לאיטי למדתי לשחרר אותה, ככל שידי השמאלית התחזקה וצברה ביטחון ויכולת.

כשהגעתי לכאן, אמרתי ננסה.

ננסה לראות האם כאן אצליח במקום שלא צלח לי בחיי.

האם כאן אוכל לטפל במוראות המלחמה ההיא שפגעה והביאה את יכולותי הפגומות לגבור עלי.  שנים התהלכתי מגשש מטיפול לטיפול מסיפטום לסיפטום ולא מצאתי מרפא בדרכים, אלא הקלות מפוקפקות.

מהר מאוד הבנתי שהמיומנות הגבוהה של ידי הימנית בעוכריי.  היד שאימנתי ואילפתי כל חיי, לא תצלח לבדה במשימה הזו.  היא הרי אינה מכירה את התנועות הדרושות בעולם החדש שאליו נקלעתי.

עד שהגעתי לכאן, לישראבלוג.

ישרא נתן לי הזדמנות.  במקום הזה נולדו בי יכולות חדשות, שאומנם התחילו וירטואלית, אך למדתי להטמיע אותן למערכת היכולות שלי בחיי האמיתיים.

בישרא למדתי להניע את ידי השמאלית בתנועות קטנות ולא מחייבות, לצד התנועות הימניות שלי.

וככל שתנועות שמאלי הפכו לבוטחות וארוכות יותר, כך חשתי את פנימיותי עולה, מחפשת את הדרך החוצה.

מבקיעה בי מילים שמנסות לגעת

ממקום שם אין מילים.

למדתי להקשיב לשתי ידיי שידעו להרקיד מילים ואינמילים ביניהן.

ידיי לימדו אותי, כי בין שתיהן חי עולם פועם, של ישן וחדש.

של בטוח ופגוע.

של יכולות ריפוי שלא הכרתי.

מַרְפֵּא עצמי שיכול היה להתפתח ולגדול כאן איתכם, ידידים לא נראים (ברובכם) אך נשמעים ומורגשים היטב.

ככל שהתנהלתי כאן, כך רווח ליבי ורחב כדי להכיל את היכולות החדשות.

כדי להפנות מקום לתנועות הלב שלא הכרתי.

עתה לאחר עשור ימיני אינה קשורה יותר.  היא משוחררת ושתי ידי פועמות בקצב אחיד פחות או יותר.

אינני מפסיק להיטיב ביניהן את ההקשבה והזרימה.

הרי בנפשי הדבר...

ולכם קוראים אנונימיים ברובכם, תודה שאתם כאן וקוראים אותי כבר עשר שנים.

תודה לכם על החיבוקים וההכלה. על הנפלאות שאתם מגלים בקיומו של האדם.

תודה גדולה לי אליכם, ממני שדות בן עשר