סבא, אבי אימי עליה
השלום, מגיע אלי בלי הודעה מוקדמת. בחלום ובהקיץ.
על הגג מול הזריחה ורגע לפני שאני נכנס באומץ מהול בפחד לבדיקה מרעידה.
הזיכרון הגדול
הראשון שלי אותו חי בי תמיד, איך הוא נשא אותי על כתפיו מגן איילה ואני משהו כמו
בנשלוש, נישא אלעל ברומו של עולם.
אחרכך שזורים כלמיני
זכרונות קטנים שמרכיבים את שרשראות ילדותי ונערותי.
איש מאוד דתי, לבוש
שחורים עם זקן משי לבן וארוך והעיניים הכי כחולות שראיתי בחיי.
הוא הלך לעולמו בגיל מאוד מבוגר, כאשר אני
הייתי בשנות העשרים המוקדמות שלי.
והתחילה תקופה ארוכה
מאוד של שקט ממנו.
ניסיתי להשיבו לחיי ללא
הצלחה, והזכרונות ממנו הטשטשו והלכו,
חשבתי כי אחיה את
זכרונו בלימוד על אשר אירע בשואה, בניסיון להבין את הלמה והמדוע.
אך הוא המשיך בשקט
שלו, ולא הטרידני מטוב ועד רע.
השינוי הגיע לפני כמה
שנים. לאחר מסעי לפולין, פתחתי במסע
להוסיף את שם משפחת סבי לשמי. המעשה הטכני הזה
לכאורה, הוא אשר הצליח שוב לכוון את מַקְלֵט חיי לתדר חייו של סבא עליו השלום. זה
התחיל יומאחד, כאשר ממש ממש חשתי געגועים אליו ועליתי לגג מנסה, מחפש את סבא. היה יום כבד וגשום ולא
מבטיח. שום קרן שמש שמַקְלֵט הזמנים זקוק לו, לא נראתה בשמים. לאחר
כמה ניסיונות ירדתי מאוכזב הביתה. בדרך למטה היה נדמה לי שצל עבר מחדרי כפוף
על ערימת המחברות הישנות. אחרכך בחלום ראיתי את סבא ביער יושב שפוף
וכותב. אני זוכר שרציתי להציץ מעבר לכתפו ונתקלתי בענף שהעיר אותי.
חבל, כמעט והצלחתי. בעת שצחצחתי שיניים ראיתי את עיניי והכול היה רשום שם.
הכול. פלאים שכאלה.
'ימים
קשים עוברים עלינו כאן. אומנם החורף חלף, אך עדיין קר מאוד בלילות
שביער. עתה שיש יותר פנאי לחשוב, האביב מעיר את כל החבּוּרות של הנטישה
והניתוק, של אי הוודאות לגורל המשפחה. אני שואב כוח רק מהרצון שלי למצוא את
בני היכן שהוא שם בסיביר. לא ברורה לי כבר אם נכונה הייתה ההחלטה לסגת עם
הצבא הרוסי. המקומיים לא פחות מעוניינים לצוד נשמות יהודים. כנראה
משום שנפוצה שמועה שכמעט כל יהודי שנודד במרחבי רוסיה נושא זהב ותכשיטים על גופו.
היה מוזר הפסח הזה. לא יין ולא מצות, לא ספירת העומר. ברכה ראיתי אם
הצלחתי להשיג תפוח אדמה בימים האלה. עדיין לא ברור לי איך ויתרתי על פת הלחם
שקיבלתי בתמורה לכך שסייעתי לאיכרה אחת להעמיס את עגלתה שנתקעה בדרך סמוכה
ליער. עם חוסר המזון אני מסכין, מה שבאמת חסר לי היא התורה והמשפחה.
את נשיקות יום שישי עם בני המשפחה כאשר הייתי חוזר מבית הכנסת. את החיבוק שלאחר ההבדלה. ונשיקת ספר התורה, חסרה לי
מאוד! עתה אני מבין כמה כוח קיבלתי מאהבת המשפחה ומאהבת התורה. אלה לא מילים, אלו חוטים מדלדלים ממני שאיבדו אחיזה, אולי
לעד. אני מקווה ומאמין שעוד יבוא היום ואתאחד עם בני ובנותיי ואזכה לראות
נצרים חדשים לבני משפחתי. אני מתפלל לכך יומיום ותמיד רואה את עצמי נושא ספר תורה ועיניי
נוצצות מהתרגשות ושימחה. כל כך חסרה לי האהבה.'
במסע הראשון שלי לפולין כתבתי על ספר תורה, או נכון יותר, על
זיכרון של דף מספר תורה אשר נתגלה לאחר שנים רבות באחד מבתי העיירה של סבא.
דף, שכמו לב המשיך לחיות לאחר שנגדע הגוף שהוא שירת כל ימיו. הדף לא
מת. הוא חי וזועק את שהיה. את הביזה והשריפה. את האצבע שהורתה
אותו פעם בשנה. כמו שעון עתיק שנעמד מלכת. אין יותר אצבעות שיחלפו בין
אותיותיו. דממת ההיסטוריה שהוא מקפל בתוכו מרגע אחד של ניתוץ וביזה. מאז הוא
רק אור דהוי שמסרב לכבות. מסרב לפנות את מקומו בין דפים אחרים של
היסטוריה. כדי שנזכור. כדי שיאירו מילים אחרות את חיינו.
ושוב היום סבא בדבריו מזכיר לי שנזכור.
נזכור ונמשיך לחיות.
נבנה את בתינו.
נגדל ילדים.
נֹאהַב וּנְאַהֵב.
ולא נפסיק.
אני מקווה שסבא, עם זקן המשי הגדול שלו, מחייך אלי עתה בעיניו הכחולות.
הנה הילד הקטן זוכר ומזכיר.
בזכות סבא אני שוב מרגיש הכי גבוה.
הכי.
כי סבא הוא הכי.
לא רק עם זקן המשי
הוא מלטף הכי הכי.
גם במילים הוא יודע לחדור ללב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
