יומני אלפוחרה

למעשה בכמה ערוצים
הוא כבר אוזל ואחרים עלולים להצטרף אליו.

כלכך נרעשתי (!) מהאפשרות
החוזרת לסגירת ישרא.

מעל 11 שנים שאני
כאן הולך ומטפס, חופר ובונה.  ברור ששנת
ישרא היא הרבה יותר משנת אדם.  סופסוף אחוש
את פעימת לב חתוליי, רינו וטינו.

אנזוכר שהגעתי לכאן
בצעירותי הוירטואלית, עם כמה שנות בריחה מפורומים כאלה ואחרים.  והמקום הזה תפס אותי.  לא, זה לא היה המקום, אלא החבורה הקסומה שמצאה
במילים שלי טעם וחיזקה אותי מכל הבא ליד. 
ואני נשארתי בשביל ללכת איתכם ולצידי עזרתכם.  משפר את יכולותיי  שנפגמו בארץ אהבתי.  לומד להזדקף וליישר מבט אל פני החיים
שמצאתי.  ברור שלולא אתם, הייתי היום במקום
לא כלכך נפעם ואנלאמפחד להגיד, גרוע בהרבה. 
המקום שהגעתי אליו פתח אותי לחוסן שאני זקוק לו עכשיו.

לאהבה האדירה שהייתה
רוצה לכלותני. (?) היא לא מוכנה להתפשר, אהובתי החדשה.  היא דורש/ת יומיום שאעמוד מולה במלוא
אוני.  מלואי, זו המהות הניבטת אלי כל
בוקר מהמראה, למרות שאני מאויים לפשוט חלקים ממנה ולהתרוקן.

קשה לסחוב את האיום
הזה במעלה הר שלא אני בחרתי את מסלולו. 
שלא אני בררתי להיכן יובילוני מעלה פיתוליו.  שוב נקלעתי למקום שאין יודעים כמה דרך כבר
עשיתי ומה נותר לי בגורלי.

ואני ממשיך, גם בכדי
שאוכל לספר את סיפורי האהבה החדשה שנפלה לחיקי ולעצמותיי.

בלשד חיי היא פועמת בי.  מיאלומה אהובתי.