יומני אלפוחרה

הָיָה יוֹם עָצוּב מוּל הַשְּׁקִיעָה הַיָּפָה כָּלכָּךְ.  לְפָחוֹת עֲצֵי הַתָּמָר הִבִּיטוּ בִּי מִמֶּרְחָק, מִתְפַּלְּלִים בָּרוּחַ.  הַשֶּׁמֶשׁ עוֹד רֶגַע תַּחְשִׁיךְ הַכֹּל, וְהַשִּׂמְחָה תִּשְׁקַע עַד לְיוֹם הַמָּחֳרָת.  אָז הִיא תָּשׁוּב לְהָאִיר בִּי.

אֶתְמוֹל בַּחֲנוּת הַתַּכְרִיכִים שֶׁהִמְצֵאתִי לְעַצְמִי, היו כָּלכָּךְ הַרְבֵּה צְבָעִים וְטֶקְסְטוּרוֹת, כְּבֵדוּת וּפַרְפָּרִים שֶׁנִּלְכְּדוּ בְּתוֹךְ הַבַּדים.  הָאִשָּׁה הָיְתָה מְאוֹד רְגִישָׁה וְכָל כּוּלָהּ אוֹמֵר עֶזְרָה וְחִבּוּק.  אָהַבְתִּי אוֹתָהּ.  בְּשֶׁקֶט הִיא מָדְדָה אֶת הַסֵּפֶר וְעִיְּנָה בַּדַּפִּים שֶׁלֹּא נוֹלְדוּ.  נוֹגַעַת בִּי בִּכְדֵי לִצְלוֹחַ, כִּי בְּעוֹרִי נִשְׂרְטוּ הַמִּלִּים, יוֹקְדוֹת וּמְבַקְּשׁוֹת לְהִוָּלֵד לָאוֹר.

בְּלִי מֵשִׂים נִמְצְאוּ הַתַּכְרִיכִים שֶׁאָהַבְתִּי, שֶׁהָיוּ בִּדְמוּת הָאִשָּׁה.  כָּלכָּךְ אָהַבְתִּי אֶת צְחוֹק הַפַּעֲמוֹנִים שֶׁהִיא רָקְמָה לְתוֹכָם.  הוֹפְכִים אֶת הַמִּלִּים לְפַרְפָּרִים שֶׁמִּלְּאוּ אֶת הַחֶדֶר.  פַּעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁחֲזִיתִי בַּפֶּלֶא וְיָדַעְתִּי, כִּי לֹא עֲבוּרִי הֵם מְרַחֲפִים, אֶלָּא לְמַעַן הָאוֹר שֶׁלְּפֶתַע מִלֵּא אוֹתָם.  הִתְפַּלֵּאתִי שֶׁאֶפְשָׁר הַדָּבָר,  וּלְרֶגַע יָדַעְתִּי אֶת כָּל הַשִּׂמְחָה שֶׁיְּכוֹלָה הָיְתָה לִהְיוֹת מְנַת חֶלְקִי.

וְלֹא עוֹד...

כָּל אֵלֶּה וְהָאִשָּׁה הָיוּ בִּי כְּשֶׁצָּעַדְתִּי בְּעִקְבוֹת הַסֵּפֶר שֶׁאָחַזְתִּי בְּלִבִּי.

מְקַוֶּה שֶׁיִּהְיוּ לוֹ אַחִים שֶׁיַּצְלִיחוּ הֵיכָן שֶׁאֲנִי נִכְשַׁלְתִּי.