אם שמתם לב, בימים האחרונים התחלתי במנהג חדש בבלוג שלי.
אני משוחח עם עצמי
בתגובות.
כמו לכתוב הרהור
עכשיו ולהזכיר לי שלא אשכח.
כמו לכתוב בפנקס
הרגשות שלי.
הנה מה שטמנתי בתגובות.
כך כתבתי: הוא באדמדם ואני בכחול.
פתחתי בתשע בערב
שלשום עם דיווח על בעיה בפרסום הפוסט:
אם מישהו הגיע
לכאן וראה ים של סימנים מוזרים שצמחו על הירח, אני מתנצל ביכולת הטכנית המוגבלת
שלי, ובבגים הבלתי צפויים של ישרא שמופיעים ללא התראה. כמו הטריגרים לכתיבת הפוסט הזה אולי :)
שעה וחצי אחרכך
הגבתי לשדות:
אני הגעתי, תודה
שהסברת והרגעת.
רוצה גלידה?
אתמול בבוקר כבר
הייתי עם בקשה של בוקר:
גלידת זינגר תמיד.
מה עם גלידה תכלת,
בצבע הסתיוי של דבורה?
אהה, דבורה מהפייסבוק שמשפיעה מכל טוב הגינה
שלה בצבעי התכלת, התחילה להשפיע על הכתיבה שלי.
ידעתם שרק בשפות
ספורות יש מילה מיוחדת לתכלת?
בשפות אחרות
מדברים על כחול בהיר.
אם כבר כחול, הוא הצבע הכי צעיר אצלנו.
מסתבר שבכל
התרבויות הצבע כחול לא מופיע כלל, עד לפני כמה מאות בשנים.
חפשו בתנ"ך
ולא תמצאוהו, אלא
רק בהקשר לחול: כחול - כמו חול.
אולי אכתוב על זה
פוסט כשvמלחמה הארורה הזו תעשה סימנים של די,
אני כבר לא רוצה להכאיב כלכך.
נמשיך...
חצי שעה אחרי זה
אני ממש מאושר:
הולך!
וואלה, זה נורא
טעים!
תודה לך אוֹרי
מאיפה נולד פתאום אוֹרי?
מי ששם לב זה אחד
מהכינויים שלי (שנולד בפייסבוק) –
שדות-אוֹרי עם
החולם-אריה. אפשר לבחור חיבוק עם שם אחד או לחבק אותי עם
כל הכינויים.
אנמאוד (נורא) אוהב חיבוקים {}
עשר שעות אחרכך
אני רומז לשדות על נוראות הבדיקה שעברתי
(מתאים כלכך לערב
המלחמה – ועיניתם את נפשותיכם):
כלכך עזרת לי היום.
בזמן הבדיקה (אפשר
להוסיף כואבת?), הייתי כולי באכילת גלידות צבעוניות.
מרווה גלידות
בפארק,
ויונק גלידה
ממניפות מלטפות.
אהבה ו- care.
ושוב דבורה סייעה
לי עם המניפה שלה שסייעה לי ללכת למקומות אחרים.
לאו דווקא לדבורה.
לקח לו לשדות שש
שעות להודות לי:
למדתי היום משהו!
תודה
שש שעות. אפשר
למות מרוב ציפייה כזו ארוכה.
כן גם לעצמי למדתי לצפות.
ומתי הוא משיב לי,
כאשר השישי באוקטובר כבר כאן.
כבר היום. כאשר השמש מסרבת לזרוח.
מחבקת את אלפי
ההרוגים.
גמני מחבק אותם
וגם את כל הנערים בלבן שעדיין,
שלאחר 42 שנים מהלכים בין קירות וחוטפים מהלומות
בחושך שעוטף אותם.
אותם אני מחבק הכי
חזק והכי מכיל והכי עוטף שאני מסוגל.
ובבוקר הזכרתי לשדות,
הוא הרי בעל הבלוג:
בוקר טוב שדות
בטוח ששמת לב
שהיום הוא השישי באוקטובר...
מי יודע, תמיד
אפשר לשכוח.
כלכך פשוט להזכיר וכך
גם לזכור.
שעה אחרכך הוא
עונה לי (הרבה יותר מהר מהשש שעות של אמש):
כן, וודאי!
ומכל הימים היום
התכלת החשיכה, שבה למקורה הכהה משחור.
היום התכלת כבתה
עם הרוח שנושבת בגני מאז השישי באוקטובר...
ושוב התכלת של
דבורה כאן הבוקר.
היא רק החשיכה
והכחול הכהה השחור שב לשלוט בעולם, כמו פעם, בימי התנ"ך כשרוח אלוהים הילכה
בינינו.
אלא שהיום היא (רוח אלוהים - זכר ונקבה) לא
עומדת לדין על הפשלות שלה.
רק אנחנו מעמידים
את עצמנו לדין תורה.
והוא?!?!
מוזר לי ומכעיס לי
גם!!
* *
אנזוכר אתכם שנפלתם.
תמיד אזכור ואזכיר אתכם.
לו תהא מנוחתכם שלמה
ולא יצטרפו אליכם נוספים...
מספיק ודי!!!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
