הלכתי לשוק
הקטן ליד ביתי הישן. טיפסתי בקושי דרך
אנדרטת העוגן והגעתי. חיפשתי עגבניות RAF מיוחדות להכין את סלט הרימונים שלי. כלכך הייתי עסוק ומרוכז שלא איפשרתי לעצמי
להביט לצדדים, ולא ראיתי אותה, או יותר נכון את עיניה. ואז שמעתי אותה לצידי נוגעת
בעגבניה כלכך סמוכה לזו שאני נגעתי, עד שיכולתי לחוש את חום כף ידה. בזוית עיניי ראיתי כי היד הגיחה מתוך שרוול
כחול ומאוד רחב, כמו מגלימה של נזירות. ¡¿נזירה?! הבטתי בהמשך הזרוע ובמעלה הפנים,
ומצאתי את עצמי צולל לתוך עיניה המזמינות. יש לי חולשה לעיני אישה שחורות ויוקדות, עיניים
אנדלוסיות.
אוי! שוב פעם נזירה. מה יש בהן
שאני טובע בעיניהן?! נרתעתי כנשוך נחש ועוד
הספקתי לראות את החיוך המתנשם והמזמין שלה לפני שהפניתי לה ולי עורף. ויתרתי על העגבניות ופניתי לקיוסק הצ'וקולטה,
לצרוב את ריאותיי ולהשכיח את עיניה.
בלילה עיניה
שבו לבלוש את חלומותיי. שוב ושוב התעוררתי
ונרדמתי מִטַּלְטֵל במעמקי אוקינוס עיניה. לבסוף, היה
קל יותר ללא השינה ומול הטלוויזיה שהרגיעה את זכרון עיניה. בבוקר קראתי את שאירע לי לפני כמעט תשע שנים,
והכל שב וחזר. בערב הגעתי לבלוג של חגית
וקראתי על זרעי התורמוס שהיא זרעה. זה היה
מעט יותר מידי. היקום ניסה ללחוש לי משהו
באוזן ואני לא כל כך הבנתי. אולי אסתייע בזריעת זרעים של תורמוס שפרחו בגני לפני כתשע תשע שנים.
* *
לפני כתשע שנים -
איך היה? היא שאלה אותי בערב. עניתי שהיה בסדר. דיברנו מעט על
הנשיקה. אך לא הרבה. היא הכינה נס קפה עם חלב דל שומן. אני שתיתי תה.
באותו הבוקר התעוררתי עם זכרונות הלילה שהיה. עורג להתגלגל בשדה
תורמוסים וכלניות. כמו פעם. האישה שהייתה איתי דיברה עם אהובה, בנוכחותי. קבעה איתו
לערב. לא, אני לא קיבלתי את זה, אך גם לא נתתי לזאת להגיע לאיזו שיכבה פנימית. רק לאגו
להישרט. לא היה לי זמן ליותר מכך. נפרדתי ממנה בנשיקה ונסעתי לירושלים.
באותו היום צריך הייתי לפגוש נזירה. נסעתי בדרך הישנה. אני סולד
מכבישים מהירים. אני מתנשק לאט. גם עם הארץ שכך אני אוהב לעבור, במסלול איטי. בדרך
למנזר פילחתי את שכבת היום החדש וחציתי לזמן אחר ולמנזר אחר. סמוך למקום בו התורמוסים
היכו בי שורשים לראשונה בחיי. ידעתי שהיום לא אתפלש בשדה התורמוסים. מאוחר מידי. אחר
כך כאשר התנשקתי איתה היא גילתה את כל שכבות הארץ שדבקו בדרכי לכאן. חשפה את החספוס
הזה שבלשוני שהטעימו בי הרגבים של פעם.
הגעתי ומבטי נמשך לחלון ירוק. מוקף מסגרת של קיסוס מטפס. לא
הבנתי למה רק בחלון אחד. משכתי בחבל הפעמון ונזירה מבוגרת קיבלה אותי והובילה אותי
דרך מסדרונות מקושתים. צרים וקרים. אפלים. בסוף השאירה אותי באולם גדול ומקושת וריק.
בקצה הרחוק ממני ראיתי את עלי הקיסוס מציצים מבעד למסך הלבן שכיסה על האור. ואז ראיתי
אותה יושבת בצל החלון רכונה על השולחן. התקרבתי אליה והיא הפנתה אותי לכורסה לדיבור
מקדים. היא צריכה הייתה לכתוב עלי חוות דעת, בכדי שאדוניה בפולין יוכלו לדעת את שווי
לפני אלוהים ואדם. שאלה אותי שאלות של קורות חיים. מנסה להשוות בין מה שאני אומר לבין
מה שאני כותב.
בין הרהוריה הייתי עסוק בקפלים שכיסו את הגמישות שיכולתי לראות
בעיניה. השרירים הקטנים שלה שריצדו בחלק העליון של צווארה שיחקו איתי באור וצל של עלי
קיסוס. לרגע ראיתי אותם לוחשים לי בצבע ובמשנהו הם נכבו תחת צל סנטרה.
כאשר הישירה את עיניה עם מבטה אלי, חשתי חדוּר מאוד. פלוּש.
נראה שהאישה הזו אשר לכאורה לא ידעה איש, יודעת אותי לפני ולפנים. חשש התחיל להתגנב
אלי שמכאן אני כבר לא אצא. לפחות לא כאשר נכנסתי, או אולי לא בדרך שהגעתי. גאוותי, אשר סוכמה כלכך יפה בנייר שהיגשתי, לא מצאה
דרך לעמוד מול יכולותיה של האישה הזו. עדיין אני לא מבין איך העזתי להשתרע לאחור בכורסא
המעוטרת. נותן לה לחבק אותי לזמנים אחרים.
עצמתי עיניים. ברגע לפני שחשתי את רכות שפתיה חשבתי שאולי הופנטתי.
טעם שפתיה היה הכי נכון שהכרתי. שוב פעם טעמתי דובדבנים בשפתי אישה. חשתי הכי מנושק
בחיי. היא לא הותירה לי סיכוי לנשק אותה. סקרה כל קפל שפתיים שבי. חוקרת בקצה לשונה
את הכניסה אלי. לא מתירה לי להגיב. כך עצום עיניים וכנוע ישבתי שרוע בכורסא עתיקה מתענג
על אישה מנשקת. לאיטי נפערתי מולה.
מול אישה שחשבתי שלא ידעה איש. כמה טעיתי. שכבות עפר רבות היא
ניקתה ממני. חופרת את יכולותיי החוצה, עד למקום בו ידעתי שהכאב יהיה קשה מנשוא, בלתי
אפשרי. באחת ננעלה בטני ופקחתי את עיניי.
מולי ראיתי עיניים עמוקות מוצפות פרחי תורמוס סגולים. מרקדים
בפנים רכות ומזמינות. המראה הנכון ביותר בכדי שאבוא אל תוך מישכנה. כן הייתה זו עונת
התורמוסים. רק אני לא ידעתי. גם לא הייתי מוכן עדיין.
לא זוכר איך יצאתי ואיך חזרתי. בדרך קניתי חלב דל שומן. כדי
שנוכל להכין נס קפה בערב.
צולם בתל שׂוֹכֹה שליד נתיב הל"ה עלידי Igor Svobodin
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
