יומני אלפוחרה

אוי לי על כמה שפיארתי את בית החולים והרופאה שלי.

לא חלפו ימים רבים מאז השתלת הדהפיברילטור בחזי, והסתבכתי בדלקת שרק הלכה והחמירה ועשתה דרכה אל ליבי האוהב כלכך לחיות. לא סייעה שום אנטיביוטיקה וגם לא זאת הנוזלית שהקפדתי לקבל כל יום בביה"ח.  הדלקת הלכה והתפשטה בבית החזה שלי.  בית שחלונותיו היו סגורים ואיימו על חיי.  דבר לא הסתייע (אנאוהב את בניין התפעל, כי זה לא רק הוא ובטח שלא רק אני).  ובסוף בהחלטה של חירום אושפזתי לניתוח עם כל מדללי הדם שאני לוקח ועם הדלקת שלי.  האחד יגרום לדם שלא לקרוש ולזלוג מהתפרים כמעט שלושה שבועות.

והדלקת היא תגרום לחומרי ההרדמה שלא להיות יעילים בזמן הניתוח.

הכאבים היו למעלה מיכולתי לשאת אותם.  התמזלתי בנוכחותה של אימי שלא הפסיקה לאחוז בידי וללטף את זרועי.

גם מחשבות על טרומלדור הגיבור :) היו בי בעת הניתוח.

לאחר כשעתיים ארוכות הסתיים הניתוח ואני המותש ומתושתש מכאבים אושפזתי לחמישה ימים.

מאז אני מגיע לביקורת והחלפת תחבושות כל 3 ימים.

הדם כבר לא זולג, כי על דעת עצמי (אוי לי אם מי מרופאיי ישמע עלכך ואוי להם אם יעיזו לצייץ ציוץ קטן על הפשלה הקשה שגרמו לי!!) הפסקתי לקחת את מדללי הדם שלושה ימים עד יעבור זעם.  עכשיו אני עדיין עם תחבושות שממשיכות לייצר שלפוחיות מים ששורפות כשהן מתפוצצות.  משחק פףפף כזה של הגוף.  מקווה שגם המשחק הזה יסתיים כי בא לי לישון קצת בלילה.

זהו.  התהללתי כחוגר ולא ידעתי להתפתח בזמן הנכון (שוב ההתפעל הזה).

למדתי. אלה לא רק אהבה ו- CARE, הרבה בריאות תוסיפו לברכה.

שנה של בריאות רבה ומחבקת.

עיצבונה של ישראל מגיע גם לכאן.  יהי זיכרם ברוך