בפוסט הקודם כתבתי
כמה כואב שוטטתי בתלביב.
ואיך לא, התחברתי
לשיטוט כואב אחר מלפני 40 שנה.
ימיי המוטרפים
שלאחר המלחמה.
כשלא רציתי
להיות. כשלא רציתי.
אז הבוקר היה
לי בית והציל אותי מהלילה (ממש לא חייבים לקרוא, רק למיטיבי לכת).
ובין לבין היו
עוד שיטוטים בתלביב כאשר שוטטתי לבדי וכאשר נערות שייטו איתי.
כשחלמתי להיות
אביר.
כשהייתי אביר.
של חלומות ומציאות.
יום אחד, סמוך לשיטוט
הכאב האחרון, ניסיתי לספור את מספר העורבים שקוראים בדרכי במהלך חמש דקות. במקום העורבים, מישהו קרא בשמי והוציא אותי מריכוז
הספירה. לא עורב, אלא פרופסור שלי, שלא
ראיתיו מזה עידנים.
הפנקסן. אותו אחד שלימד אותי איך לא להיות פנקסן.
ממנו למדתי שאפשר
גם אחרת.
הוא לימד אותי,
כי הוא הרי היה אלוף הפנקסנים.
ואני ידעתי
שלעולם לא אהיה פנקסן.
הזמנתי אותו
לקפה, לאחר הרבה שנים שלא התראינו. גם
משום פער דורות שאני תמיד מכבד. התיישבנו ומייד
התחלתי להפליג בזכרונות הטובים והפחות טובים שהפרופסור הזקן כיכב בהם.
המלצרית הפריע
לי בהפלגה ואני ביקשתי אמריקנו מיוחד, כמו שאני נוהג לשתות באירועים מיוחדים. התחלנו לדבר ולמרבה ההפתעה המלצרית שבה לשולחן
עם קפה אספרסו ארוך. רציתי להתלונן שאני
הרי הזמנתי אמריקנו מיוחד. ואז מזכרתי,
אני בתלביב שלא נגמרת אולי, אך לא שמעה מעודה מהו אמריקנו מיוחד.
נזכרתי שברוב
העולם, לא יודעים מה צורה לו וטעם לאמריקנו מיוחד.
בכל מקום זה
פשוט קפה שחור כזה או אחר ארוך, משמע עם תוספת מים רותחים רבה יותר. אך יש אמריקנו אחר. אמריקנו שנולד בשנות ה- 60 וה- 70 (של המאה
הקודמת), כאשר במדבריות אירופה נוצרו מערבונים קלאסיים. האגדה אומרת שיום אחד, אחד השחקנים ואולי היה זה אפילו
קלינט איסטווד עצמו, מי יודע, ביקש רום בחלב (אלוהים ישמור), ורקחו לו משקה שכזה,
לפי האגדה:
חלב חם עם כפית
סוכר, קליפת לימון בתוספת של מעט ליקר חזק בשם ליקר קולה, שמעניק למשקה גוון ורדרד. את התוצאה מערבבים ומוזגים לכוס זכוכית, עד
שפתה שמאיימת להישפך על גדותה. לסיום בוזקים קינמון
למעלה ומגישים. לוקחים לגימה קטנה ושרקנית
בין השפתיים המייחלות, ונהנים מהטעם המיוחד והמשובב והמפתיע, (אותי כל פעם מחדש). המשקה מעט מתוק, חלקלק, מעט ליקרי וטעים מאוד.
לזכר אותו שחקן
אמריקאי המשקה נקרא עד היום אמריקנו ואין בו זכר לגרגר קפה אחד.
אמריקנו מיוחד
התעוררתי
משרעפי כדי למצוא מולי על השולחן קפה אמריקנו רגיל, ומצאתי גם שהפרופסור
עדיין רושם בפנקסו הוורדרד, רושם את הזכרונות שהוא ואני מעלים. עולם כמנהגו נוהג, בעיקר הפרופסור.
כנראה שמשום
רגישותי היתירה לצבעים כשפת דיבור, יצרתי את ההצלבה בין אמריקנו רגיל לוורדרד שאין בו אף גרגר קפה אחד, שציפיתי לו
כל זה התרחש כמבוא
קצר שחזיתי ברוחי בקפה מייק, המקום המועדף
עלי כבר 40 שנה לקבוע פגישות לקפה מאז שגיליתי את תלביב. הקפה היה דווקא טעים, ואפילו
לא הייתי זקוק לתוספת מים חמים כדי למהול את הקפה החזק.
יש גם חוויות
נחמדות בתלביב, אפילו אם הן רק בראש שלי. שמחתי, כי שוב נוכחתי כי חוויה מופשטת יכולה
לקבל סממנים מדוייקים, עם רק חוצים לזיכרון הנכון וגם מקפידים שהעפעפיים שלי לא
מתערבות בעניין :)
שתהיה שבת שלמה ומכילה עם צבעי תכלת מרגיעים 
קורא בתלביב
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
