יומני אלפוחרה

שש כולל.  ולא משנה מדרגות או מיליונים.

אני תמיד מועד.  מתבלבל בשפתו.  בחיי מועד ונופל.

כי הוא איש של אלוהים ואני איש של יקום.

אך שנינו לא מצליחים להגיע לשש.

הוא כבר לא איתנו.  איתי הוא בחלום ועל הגג.

מספר לי על כושית מאוקראינה שניחמה את זקנו שצימח שוב.

על הדמעות שהשיל בין שדיה עם הסיפורים ששמע ביערות.

היא חיממה את זקנו והוא אותה חיבק.  בתמורה.

הייתה זו מלחמה וסחר החליפין היה משונה.  הוא רצה ללמוד למנות וכשל.

גמני לא הצלחתי אפעם.  כשל משפחתי הוא אמר.

אני חשבתי על פגם גנטי.  לא יכול לספור מעבר לשש.  גם עם ששה אפסים זה לא מצליח לי.

שישה מיליונים אומרים לי ואני מתחלק לתחילת התור.  לנרצח הראשון ולא יכול לדמיין יותר משישה.

הוא סיפר לי שאף פעם לא הצליח לכרות ביער יותר משישה קברים בפעם אחת.  כשל שכזה הוא אמר והמליץ לי לא לנסות.

באמת, אני לא זוכר במלחמה שהצלחתי או בקורס ביד ושם.

בכלל גם בצופים ובפלוגה זה לא הצליח לי.  פגם גנטי.

גם בחורה כושית מהיפות ביותר לא הצליחה ללמד אותו הוא מספר.

חבל על הזמן.  בוא נמשיך הוא היה מספר על הקורות שהיו לו.

נזכור ולא נשכח אבל נמשיך.

לי קשה עניין ההמשך, כי קשה לקרטע על אבנים חדות.

למדתי לחיות עליהם, ובכלזאת

רוצה לזכור תמיד.