יומני אלפוחרה

אני זוכר את היום הזה שבו רפרפתי בטלוויזיה והעין נעצרה על רצח.

ושוב רפרפתי חזרה והאוזניים קלטו: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה..."

עדיין זה הולם בי, שוב פתאום!

ימי רצח רבין הם מהקשים שאני זוכר בחיי.

כִּי מַה זֶּה לְפֶתַע בְּאֶמְצַע חַיֵּינוּ לִכְרֹעַ פִּתְאֹם וְלָמוּת.

כך שואל אברהם חלפי, בעניין אחר.

לא, יצחק רבין לא נורה באמצע חייו.

אלה אנחנו שנורינו באמצע התקווה.

כאשר חשבנו שהנה אורגזמת החיים תיגע גם במדינת ישראל.

עם עיניים מבריקות ולב מקווה.

כך באמצע החיים כרענו ממשא המלחמות.

מניפוץ של תקוות.

ואני ממשיך למנות את הימים שמצטברים לשבועות ושנים.

21 שנים כבר מצלצל השעון מאותו יום ארור.

אלפי ימים ולילות מתהפכים.

שהם מיליוני שנות אור בין אז להיום.

התפשטות של אַיִן מואצת והולכת.

אולי עד למפץ גדול נוסף.

ועתה, שוב אני שומע הד מתגלגל מעתיד מוסתר.

שוב ההסתה רוחשת.

שוב הקיצוניות מלחכת בעשב שדותינו.

שוב אַיִן חוגג ברחובות.

אֲפִלּוּ שֶׁהַיּוֹם

אַיִל עֲדַיִן לֹא בָּא

מִתּוֹךְ סְבַךְ הַשָּׁלוֹם

אֲפִלּוּ שֶׁ

עָקְדוּ אוֹתְךָ

כְּאִלּוּ לֹא הָיִיתָ

הַיּוֹם אַתָּה הֹוֶה

וּמָחָר? 

ומי שיתאמץ יראה בסבך את צילו של הָאַיִל משתרך אחרי יצחק,

ועדיין לא יודע לבוא במקומו.

הוא משׂרך את רגליו ודועך.

מסתיר את עיניו תחת כובע האפילה.

שלא נראה אותו כך.