יומני אלפוחרה

כלכך הרבה שנים שהוא סייע בי למצוא את החוטים שבי.

בלילה הראשון העננים חסמו מבעדו להגיע לידי הסדקים הסמויים להאיר אותי.

נזכרתי בפיסיקה הפשוטה, כי מה שזורח למעלה חייב גם לרדת.

אזרתי את מעיל הצפון והעזתי ועליתי לגג הקפוא לצפות בשקיעת הסופרחבר שבי.

זכיתי באור ראשון של בוקר לצפות בשחפים מתעופפים לנמל לעסקי ארוחת הבוקר שלהם.

ידעתי כי סבלנותי תצליח לבסוף להאיר אחד או שניים מול אור הירח.

כמה השתלמה הסבלנות.

נגעו לליבי השחפים על רקע הירח המאיר מול הסיירה נוודה, שזוכים עם אור ראשון לגוונים המיוחדים שלהם.

המתנתי שוב והלאה והתחממתי לאורות ראשונים של זריחת שמש ולגווני הסיירה המשתנים מול עיניי המתקסמות.

ואז הגיע הרגע שהסופרמון נשק להרים.  היה כבר אחרי זריחה, ובכל זאת הלב נרעד מהגודל וממושלמות הנשיקה.  ירדתי למטה לכוס הרויבוש המהביל שהכנתי לי.  מראה ייחודי שלא אשכח זמן רב.

סופרמון!!

עוד עסקתי במשך היום בזה ובזה.  ניסיתי לכתוב, אך המראה היה גדול והתמלאתי באור גדול ורב.  גם ענייני שיניים לא עצרו ממני לרדת לים והמתין לזריחה הבאה של הסופרמון.  מקריאה, ידעתי כי גודלו יהיה קטן רק בשבר אחוז ודווקא בוהקו יגדל עוד יותר.  עמדתי מול המקום שידעתי כי יופיע.  מצפה ויודע כי מופעו יאחר, עד שיתרומם מעל הסיירה נוודה.  הוא הופיע טיפין טיפין וליבי רעד ולא נשם חליפות.  כנראה שכך חשו הפגאנים כאשר ראו מראה דומה. ואז הוא הופיע במלוא הדרו.  הצבע היה בלתי אפשרי. והבוהק כמעט מסנוור משום גודלו.  כמעט היה בלתי אפשר להכיל את המראה.  כך אני חשתי.

מאוהב, אפילו שידעתי שאני לא יחיד וגם לא מיוחד.  אך כן ידעתי שהוא מעורר בי חוטים סמויים מהעין אל נפשי.

*כל הצילומים ממצלמה נישאת ידנית