יומני אלפוחרה

אך המחשבות ממשיכות לשוטט בלב ובראש.  הרי זיכרונות לא הוגבלו לימי זיכרון.

אחרי שסיימתי לענות לתגובות לפוסט, עלתה הקדמה נוספת לפוסט.

אמנם כתבתי הקדמה, אך הנה עלה עוד פתיח של לפני ובמקביל.

כאשר שיתפתי את הקרובים לי בכאב השיכחה הם התפלאו, הרי יש ברכה בשיכחה.

מכאן אפשר להמשיך ללא שהזכרונות יכתיבו את דרכיי, אפשר להיות כמו כולם ובגדול, אפילו ככל העמים.

לו הייתי מסוגל ויכול לשכוח, כי אז באמת הייתה באה הברכה שבסליחה ויציאה לדרך חדשה.

אך יש כאלה, ואני בתוכם, שכנראה לא תמיד מסוגלים. לא תמיד יכולים.

עצוב כלכך.

גם אם הייתי מסוגל להתמודד עם אי היכולת הזו, עדיין נשארתי עם ערב רב של יש ואין זכרונות מהתופת הנפשית שממנה הגעתי.  פסיפס מלחמה של זכרונות מקוטעים, בו חלקים שנשחקו לידי אבק.

לא היה שם סיפור שלם או אפילו סיפורים למקוטעים.  היה שם סיפור אחד שבור לחלקים רבים.  מאורע יחיד ועוצמתי שניפץ ביד גסה את אשר הייתי עד למלחמה וריסק את היכולת שלי להתקומם משבריי.

לכן כל שנותר לי לעשות היה לחפש ולחקור ולחפור את רקמותיי שהייתי, שזורים ומפותלים במה שהיה.

עקב בצד אגודל.  קצה חוט לקצה חוט שהובילו ליצירת מארג חתיכות פאזל.

וכך לאט לאט יכולתי להרכיב תמונה שסיפרה משהו.  תמונה שסיפרה סיפור.  שנים עמלתי כך עד שלא יכולתי עוד. ומשפסקתי, החל מעשה ידיי להתפורר וחלקי זכרונות נשרו כעלי שלכת דאשתקד.  ללא גוון חיים, מנותקים מעורקי הזכרון.

עבר זמן מאז ורק עתה אני שוב מוצא קצה חוט.

כמו אז בשלהי ינואר בלילה קר בזימבבואה כאשר צילמתי את השמים.

ראיתי את חלקי ספינתו של מלך ארגו שטים בשביל החלב.

התחברתי למצפן וקיוויתי שרוח מערבית תפיח את המפרש בדרכי למזרח.