הלילה שוב חלמתי עליך סבא. כלכך טוב היה
הביקור עם כל בני הדודים בצפון. הם חיבקו אותי ואימצו אותי לזרם דמם.
ובלילה הכל התערבב בי. היינו, אתה סבא ואני, ברכבת איטית בדרך לעוד מקום.
דיברת עם עוד יהודי על ערך אדמות ויערות. הרבה זלוטים ריחפו ביניכם ואני
הלכתי לאיבוד, טבעתי בין המספרים. אני זוכר שהתכרבלתי בתוכך, מתכסה בזקן
המשי שלך. בחלום היו עוד הרבה מלים על הזקן שלך סבא, אך הכל טבע בים
הזלוטים. מלחמה כלכך ארוכה ומנוסה ביערות במשך שנים על שנים זה לא דבר
פשוט. שעות שאני מזדחל לכאן, הזדחלות
כואבת דרך קוצים ודרדרים. מעט דומה להזדחלות כשתפסנו שטח למארבים מול
קלקיליה למשל. קלקיליה שהייתה פעם בשטח אוייב. אבל אתה סבא לא היית שם, רק
אני הכרחתי אותך לבוא ולשכב לצידי. לחזק אותי. מאהבה.
אני לא כמוך, לא ידעתי לספור. הייתי ילד קטן איתך ברכבת שלא הצליח לספור אפילו עד שש.
שש כולל. ולא משנה מדרגות או מיליונים. אני תמיד מועד. מתבלבל בשפה. בחיי מועד ונופל.
הוא, אפילו שהיה איש של אלוהים ואני סתם ילד, שנינו לא הצלחנו להגיע לשש.
הוא כבר לא איתנו. איתי הוא רק בחלום ועל הגג.
מספר לי על כושית מאוקראינה שניחמה את זקנו שצימח שוב. על הדמעות שהשיל
בין שדיה עם הסיפורים ששמע ביערות. היא חיממה את זקנו והוא אותה חיבק.
בתמורה. הייתה זו מלחמה וסחר החליפין היה משונה. הוא רצה ללמוד למנות
וכשל. גמני לא הצלחתי אפעם. כשל משפחתי חשבתי. פגם גנטי שאיני יכול לספור
מעבר לשש. גם עם ששה אפסים זה לא מצליח לי. שישה מיליונים אומרים לי ואני
מתחלק לתחילת התור. לנרצח הראשון ולא יכול לדמיין יותר משישה. הוא סיפר
לי שאף פעם לא הצליח לכרות ביער יותר משישה קברים בפעם אחת. כשל שכזה הוא
אמר והמליץ לי לא לנסות.
באמת, אני לא זוכר במלחמה שהצלחתי או בקורס ביד ושם.
בכלל גם בצופים ובפלוגה זה לא הצליח לי. פגם גנטי.
גם בחורה כושית מהיפות ביותר לא הצליחה ללמד אותו הוא מספר.
הוא ואני ממשיכים, אפילו שהגג זרוע אבנים חדות.
למדתי לחיות כך, ובכלזאת...
אני זוכר