| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2005
פחד עתיק
השנה מעוברת. ולכן פורים נופל באותו השבוע, בו חל השבוע הקדוש כאן בספרד. החג שאנו מכירים כחג הפסחא. ומהו השבוע הקדוש? זהו סיפור עלילותיו של ישו מצליבתו, דרך חזרתו לחיים וקבורתו מחדש.
השבוע אני מחפש את פורים ביתר שאת מאשר בשנים אחרות. כאשר השבוע הזה חל סמוך לפסח אני מצליח לעקוף אותו. הקשר העמוק שיש בי אל הפסח ומשמעותו היהודית והאישית חזק הרבה יותר מהאיום שאני חש בפסחא. השנה, הפסח רחוק וחג הפורים עם אווירתו הישראלית עשוי לסייע לי. לאזן את אשר עובר אותי בשבוע הנורא הזה, הקדוש שלהם. השבוע אני מחייך יותר מהרגיל. אני מייצר שימחה מכל קופסאות אוצרותיי. ולו להפיג מעט ועוד מעט מהפחד העתיק הזה שמשתלט עליי.
שבוע מצמרר. חודר לעצמות. לכל אשר אפנה רק מחזות כבדים ומכבידים. תרכיז של תחושות ומראות. והכל סובב את התהלוכות שאותי מפחידות. אינני יודע מדוע אני פוחד. אך אני ממש ירא. לא פותח טלוויזיה. ממעט לצאת מהבית. המשהו היהודי הגנטי נישלף החוצה בי ולוחש לי כל הזמן להסתתר. אין בזה משהו לוגי. זה אפילו לא קשור בכלל ליכולתי כאדם. משהו מאוד חזק מטלטל אותי ושומר אותי בביתי.
הכל בשבוע זה סובב את התהלוכות. אין אפילו כדורגל ראוי לשמו. הרעש מחריש אוזנים. מכלי נשיפה והקשה עד לפיצוצי האור שמסיימים כל יום בדיוק בחצות. אני בביתי, אך הרעש חודר לכל פינה והבזקי הפיצוצים מאירים בי את פינות הפחד היהודי שבי. הם משיגים את מטרתם אצלי, אולי אף יותר מאשר עם ההמונים הממלאים את הרחובות. עצביי החשופים מגיבים למשמעות האבל של הצלילים הקשים שעולים מהרחובות. אולי משום כך אני ספון בביתי. כי כאשר אנשים אבלים על מושיעם. כאשר הם עדיין מאשימים את עמי במותו. הרי אני, בן העם היהודי מקשיב לכל ניואנס, בכדי להיות מוכן. לדעת את אשר עומד להתרחש. וקול ההיגיון אומר לי שמאומה לא יתרחש, אך הגנטיקה חזקה מכל.
והנורא מכל עבורי, אלה המצנפות המחודדות והגבוהות. אדומות ושחורות, בעיקר שחורות, עם שני חורי העיניים הנועצים בי מבט חלול ומאיים. צועדים עם במה מונחת על כתפיהם ועליה דמות הצלוב או אימו. לאט הם צועדים. כאחד עם המוסיקה הקשה המזיזה את עצמותיהם. שני צעדים קדימה, בכפיפת בירכיים אופיינית. וצעד לאחור. כך הבמה משייטת לה בדממה איטית ויהירה על עצמות ועצבים חשופים. לעיתים אני בטוח כי אותם שמתחת לגלימות והצניפות אינם אלא שלדים המאיימים על הקיום. קיומי שלי.
כל השבוע מתעצמות התהלוכות והרגשות הנחלבים מתוך דמם של האנשים. עד ליום השבת שבו מגיעים המראות לשיאים. היום בו נקבר ישו. לפני שקם שוב לתחייה ביום ראשון. ביום הזה התהלוכות מתעצמות. המילים בוטות מאוד. קריאות לנקום את דמו של ישו בדמם של אלה שפגעו בו. הכל מגיע לשיאים המוגברים עד אין קץ על ידי ההמונים הצובאים בכל פינה של הרחובות. קריאות, יללות ובכי נישאים מכל עבר.
ביום הזה אני בורח פנימה ככל יכולתי. אוטם את תחושותיי לעולם החיצוני.
ביום זה אני אהיה בביתי שבהרים. אחפש את שימחת פורים שבי. עם קתולים אחרים.
עם אבואלה שיודעת לסוכך. עם רוזנה שיודעת להכיל.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
