| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2005
אצבעות שלוחות
פעם אחת ראיתי אותו.
ואצבעותיו נחרטו בזיכרוני.
נסעתי לתל אביב בכדי לזכות ולראות את האיש הכועס, מקנא
ומעל הכל אוהב.
וכל שראיתי היו אצבעותיו השלוחות.
האצבעות ששירטטו את המילים שהרעישו את עולמי.
אותו איש שכתב על תל-אביב:
יֶשְׁנָן יָפוֹת מִמֶּנָּה,
אַךְ אֵין יָפָה כָּמוֹהָ.
(נשבעתי / כוכבים בחוץ)
הוא הגדיר לי לראשונה את גבול הנשמה:
עַל קַו מִפְתָּנָהּ, כְּעַל סַף נִשְמָתֵנוּ,
הָרַעַשׁ נִפְרָד מִן הָאוֹר.
גם את הלילה הוא צייר חורץ בימים:
הַלַּיְלָה הוּא נְהַר הַיּוֹמַיִם,
אֲשֶׁר עַל חוֹפָיו אֲרָצוֹת מוּאָרוֹת.
היום 35 שנים לפטירתו של המשורר האהוב עלי מכולם.
היחיד והמיוחד.
שְׂדֵרוֹת בַּגֶּשֶׁם הוא שירו האהוב עלי ביותר.
זה השיר שפתח לפני דלת ראשונה בארמון קסם.
שְׂדֵרוֹת בַּגֶּשֶׁם
נתן אלתרמן / כוכבים בחוץ
בָּאוֹר וּבַגֶּשֶׁם הָעִיר מְסֹרֶקֶת.
הַיָּפָה בְּאֱמֶת – הִיא תָּמִיד בַּיְּשָׁנִית.
אֵלֵךְ נָא הַיּוֹם, עִם בִּתִּי הַצּוֹחֶקֶת,
בֵּין כָּל הַדְּבָרִים שֶׁנּוֹלְדוּ שֵׁנִית.
הִנֵּה הַזְּגוּגִית – שְׁמָהּ צָלוּל מִשְּׁמוֹתֵינוּ
וּמִי בְּקִפְאוֹן הִרְהוּרָהּ יַעֲבֹר?
עַל קַו מִפְתָּנָהּ, כְּעַל סַף נִשְמָתֵנוּ,
הָרַעַשׁ נִפְרָד מִן הָאוֹר.
הִנֵּה הַבַּרְזֶל, הָאֱלִיל וְהָעֶבֶד,
נַפַּח הַיָּמִים הַנּוֹשֵׂא בְּעֻלָּם.
הִנֵּה, בַּת שֶׁלִּי, אֲחוֹתֵנוּ הָאֶבֶן,
הַזּוֹ שֶׁאֵינֶנָּהּ בּוֹכָה לְעוֹלָם.
גָּבְהוּ בְּיָמֵינוּ הָאֵשׁ וְהַמַּיִם.
אֲנַחְנוּ עוֹבְרִים בִּשְׁעָרִים וּמַרְאוֹת,
נִדְמֶה – גַּם הַלַּיְלָה הוּא נְהַר הַיּוֹמַיִם,
אֲשֶׁר עַל חוֹפָיו אֲרָצוֹת מוּאָרוֹת.
נִדְמֶה – גַּם אֲנַחְנוּ הַבֹּקֶר נַגִּיעַ
אֶל בַּיִת אַחְרוֹן בַּנָּתִיב הָרָחָב
וְשָׁם עוֹד נִצָּב לְבָדָד הָרָקִיעַ
וְיֶלֶד מַשְלִיךְ כַּדּוּרוֹ לְרַגְלָיו.
בְּאוֹר וּמָטָר הַשְּׂדֵרָה מְסֹרֶקֶת.
דַּבְּרִי, יְרֻקָּה, רַעֲשִׁי!
רְאֵה, אֱלֹהַי, עִם בִּתִּי הַצּוֹחֶקֶת
אֲנִי מְטַיֵּל בִּרְחוֹבְךָ הָרָאשִׁי.
עִירִי הַפְּרוּמָה שִׂמְלָתָהּ מְרַכֶּסֶת.
חִיּוּךְ הַבַּרְזֶל וְהָאֶבֶן עוֹד שָׁט.
הַלָּלוּ אֵינָם שׁוֹכְחִים אֶת הַחֶסֶד
שֶׁל מִלַּת אַהֲבָה אַחַת.
עד היום, 40 שנה לאחר שקראתי את השיר הזה לראשונה,
עונג המילים מצמרר אותי.
את השיר הזה אני קורא לאט.
טועם את המילים.
מגלגל את לשוני סביבם.
טועם בהנאה מילים שכאלה.
הבאת אותי לכתיבה.
ולך אני אומר:
תודה!
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
