| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2005
פרידה ממצרים - פרולוג
האור הזה, מה עושים איתו?
אביב בכל מקום. בחוץ ופנימה.
אני מרגיש מוצף ואיני יודע מה לעשות עם זה. האם בכלל צריך לעשות משהו עם האביב השורק בשדות וברחובות. האם האנרגיה הזו שממלאה כל פינה בי, היא ברת משמעות אחרת?
קטונתי מלהבין.
בחלקת היער הקטנה אני מסדר את מחטי האורן הלחים. מניח את קערת המים לכלבים. נושם את האור הקריר שמפזז בכל. ואלה המחשבות לא מרפות. שלא כמו האריה הכחול, ששוכב לא במרכז עסוק בפדיקור יסודי בציפורניו. כל שיוף שלו בגזע העץ מרעיד משהו בי. הוא יודע את זה ידידי הותיק. לא מביט לעברי, כי יודע שאני בו.
הוא עסוק בניקיון פרוותו. תמיד. היא הרי מבריקה בכחולה המשיי, אך הוא בשלו. מלקק ומבריק את רעמתו, כאילו בלעדי הזוהר המשיי שלה העולם יועם במשהו. הוא יודע ועושה את הנכון. לא כמוני, חסר הדעת, שלומד רק כאשר אבן פוגעת בי במקום כואב.
הוא לא מתרגש מסיפור יציאת מצרים הקרב. הוא הרי לא היה צריך לצאת מִמְּצָרִים, ואני מניח שגם לא יצטרך לכך אי פעם בחייו הארוכים והמלאים. הוא פשוט יושב על כנף קטנה של זמן ומשתעשע בפרוותו. כלכך הרבה אנרגיה קיימת בו, ממלאה כל תא ברקמותיו. לכן הוא יכול לסייע בעצם נוכחותו.
אני מנסה ללמוד ממנו שלא לחשוב. רק לחוש. אולי גם בי תיגע כנף של זמן. לפחות כאן בקרחת היער הקטנה אני חש שיש סיכוי לכך.
נשכבתי בשקט, נושם נשימות מרגיעות.
חש את הרעידות הקטנות העולות מחיי האדמה שתחתיי.
עתה נשמתי פנימה עמוק ולאט.
נוכחותם של פרפרי המילים הייתה כמעט לא מורגשת.
זֶה שֶׁלִּי
אֲנִי בָּרָאתִי אֶת נוֹכְחוּתִי כָּאן
בִּשְׁבִילִי בָּרָא אֱלֹהִים
אֶת הַקֶּנְיוֹן
אֶת הָאֳרָנִים
אֶת הָאוֹר.
מרפרפות ציורים של תמונות נשכחות.
של אביב אחר.
נזכרתי...
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
