| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2005
כלי כסף
התיישבנו לארוחת החג. בני ואשתו, רוזנה ואני. בנבני ישן למעלה בשלווה. השולחן ערוך ויפה. הלב שלי נרגש מאוד, לאחר שלא זכיתי לפסח משפחתי כבר חמש שנים. חמש שנים בהם אני סוגר על סורג ובריח את הכמיהה להסב עם בני משפחתי בליל הסדר.
רגשות השימחה והאושר מערבבים את מעיי ואיני יודע את נפשי. באמת לא יודע. כלכך הרבה מתחולל שם במחלקה הפנימית, ואני חושש לשחרר שמא יברח הכל. שמא אשאר ככלי ריק.
בני מרים את סכין הכסף שליד הצלחת המעוטרת. מתבונן ושוקל את הסכין הכבדה והמעוטרת בציורים הקטנים שעליה. מעביר ציפורן על ראשי התיבות של רוזנה ושלי. אני רואה את הזהירות שלו, גם במגע וגם בעיניו הבוחנות. זהירות מלהתחבר דווקא למקום הזה. הוא היה נהנה הרבה יותר מחגיגה משפחתית אחרת. בארץ אחרת. עם אמא ואבא. אך החיים זימנו לו מסע פסח אחר. לארץ אחרת. לעיר שבה רק משפחה יהודית אחת מציינת את החג הזה.
אני מנסה לחוש את אשר מתחולל בליבו. ואני מרים מזלג כסוף וכבד. המזלג נמדד היטב בכף ידי. אלה כלים של פעם. אני מאוד אוהב אותם. מזכירים לי את המיטב שבביתי. עם כל מזון שמוגש לשולחן.
מחשבותיי משאירות את בני בהרהוריו. אני נזכר ברגע כניסתם לביתי, כאשר בטעות קראתי בשימחה אל בנבני: "ברוך בואך לביתו של אבא של סבא". המילים נשארו באוויר קפואות לרגע. אבי, איך הוא יצא ממני דווקא עתה. פליטת פה? לא, לא כלכך. בני הרגיש הבין מייד וחיבק לי את הראש בין כפות ידיו העדינות. ניגשנו יחד לויטרינה בחדר המגורים והוצאנו את תמונת הוריי. צעירים ויפים. הוא הביט בהם ללא מילה. אני ניגבתי דימעה.
הנחנו את התמונה במרכז השולחן. שיסבו איתנו, אבי ואימי. שיזכו גם הם מהנוכחות המשכרת של משפחת בני בכורי כאן. בפסח הזה.
בהיסח הדעת, התחלתי להבריק את המזלג, מפליג לילדותי. ימים של לפני פסח. אמא עסוקה בניקיונות ובישולים. בבוקר של לפני ליל הסדר היא הייתה מוציאה את כלי האוכל הכשרים לפסח. הכלים הכי יפים בבית. ואני הכי אהבתי את כלי האוכל הכסופים. מעוטרים בפרחים קטנים מהאגדות. היא הייתה מבריקה כל סכין ומזלג. כל כף וכפית היו זוכים גם הם למנת אהבתה. מוקסם הייתי בוחן את הדמויות שהשתקפו מברק הכלים היפים.
בחנתי את הכלי בידי, רואה את אור הנרות המשתבר בקערורית המזלג. קולו של בני הבקיע לתוך שרעפיי: "כמו הכלים של סבתא, נכון?"
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
