| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2005
ק"ג אחד של מלח
כך היה שווים של גוף ונשמה של יהודי בשנת 1942.
פעם הקיפו אותי כמה נערים בני 13-15, צעקו לעברי "ז'יד", תפסו אותי והתחילו להובילני לעבר הגרמנים. הם עמדו להסגיר אותי תמורת ק"ג מלח. באותה עת היה מחסור גדול במלח, והגרמנים נהגו להעניק פרס של ק"ג מלח עבור כל יהודי שהוסגר לידיהם. עוד לפני ה"אוסזידלונג" הראשון, הלבישה אמי על גופי חגורה עם תכשיטים, היא סברה כי אצל ילד לא יערכו חיפושים, וכך נשאר בידי כל התכשיטים של אמי. ברגע שה"שקוצים" הבחינו בגרמני מתקרב, הם התחילו לצעוק" "יודה!" נוצר מצב קריטי. ללא היסוס הורדתי את חגורת התכשיטים, הושטתי אותה להם ואילו הללו, למרות ההבטחה לשחררני, המשיכו להובילני לעבר הגרמני. למזלי, התחילו לריב ביניהם על חלוקת השלל. אחד אמר, שהוא תפס אותי ראשון ומגיע לו יותר, האחר טען שדווקא לו מגיע יותר. ניצלתי את רגע המריבה ביניהם ובשארית כוחותי השתחררתי מהם, ופתחתי במנוסה מזרחה מרח' לובלסקה לעבר השטח השומם המשתרע בין השוק ובין בית החולים. כאן היו חפורות תעלות ומהמורות רבות ששימשו את הצבא לאימונים. תוך שניות נבלעתי באחת המהמורות והתכסיתי בעזרת שיחים, שהיו מפוזרים בשטח. מיד פתחו השקוצים והגרמני בחיפוש אחרי. במהרה הצטרפו אליהם גרמנים נוספים, שירו לכל הכיוונים כדי להבהילני ולגרום לכך שאצא מהמסתור. שכבתי על מקומי בשקט. למרות החיפושים המדוקדקים, לא הצליחו לגלות אותי.
הקטע הזה נלקח מתוך פנקס זכרונותיו של קרוב משפחתי, משה פרנק. ילד בן 10 בזמן האירוע הזה. שעבר את כל מוראות השואה כילד בנדודים והישרדות מדהימים. את פנקס זכרונותיו: "להישרד ולהעיד" הוציא לאור בית לוחמי הגטאות, במסגרת פרוייקט פנקסי עדות.
הספר הזה מלווה אותי כבר 12 שנים. משמש לי סרגל התייחסות לחיים שלי ולי, כבעל זכות לחיות בדור התקומה, כאב לילדים. חופשיים.
הספר מלא בקטעים בלתי אפשריים, של יכולתו של ילד קטן מול מכונת ההריגה. קטעים רבים מצמררים בעדות הזו של הילד הקטן.
הקטע הבא מצמרר אותי במיוחד.
חורף 1943 היה קשה מאוד. בינואר התחוללו סערות שלגים. מפאת הקור העז לא יכולתי יותר להחזיק מעמד בתוך ערימות הקש שהיו בשדות המרוחקים מהכפרים. כדי למצוא מחסה, ולו לשעות הלילה הארוכות, נאלצתי להתקרב לאזורי הבתים, מקום שהרוחות סערו פחות. כלבי השמירה של האיכרים היקשו עלי להתגנב לערימות התבן והאסמים שליד הרפתות, בהם נהגתי להתחפר כמה שיותר בלילות. על מנת להקטין את נפח החלל, שבתוכו מצאתי מקלט, נשפתי לתוכו במאמצי לשמור על כל טיפה של חום שנפלט מפי ולקרבה לאיזור הרגליים.
יהי ברוך ומבורך זכרם של הילדים שלא שרדו
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
