| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2005
אותי לעצמי
(קטע משיחה לא מעובדת)
לאחרונה.
אני כותב הרבה יותר על רגעים שחולפים לידי.
חלקם נוגע בי ואז התחושה ברורה יותר.
את חלקם האחר, רובם, אני מלווה בעצב.
לנוכח ההחמצה?
עדיין לא ברור לי.
תחושות.
לא ברור לי מהיכן הן מגיעות.
מה שכן ברור לי, שזה מסר שלי אל עצמי פנימה.
אני עורם נושאים לערימת הנושאים שממילא אני לא מומחה בהם.
האם האני מייצר את סדרת המחסומים הבאה שלי?
כל חיי ניסיתי ללמוד הבעה ותקשורת.
לבטא את עצמי לעולם, בכתיבה ואמירה אישית כמו גם בזו המקצועית.
ההבעה שבאה ממני אל העולם.
אף פעם לא היה מישהו בחיי שניסה ללמדני איך לשוחח עם עצמי.
אולי משום שבגיל צעיר אתה לא יודע מיהו העצמי הזה.
ואולי אף פעם אינך יודע.
עד שהתחלתי להבין מעט מאומנות השיחה העצמית, כבר התרגלתי לשוחח עם העולם.
שכחתי מהצורך לשוחח עם עצמי.
גם לא היה ברור לי מיהו האני הזה, שחבוי פנימה ושאני רוצה וצריך לדבר איתו.
מאז שאני כאן במחוזות ישרא נראה לי שאני לא מתחבא יותר מעצמי.
או לפחות אני מוצא את עצמי יותר באור ופחות במסתרי הצל.
אני מנסה לחבר מלון מונחים שיסביר אותי לעצמי.
אותי לעצמי – צירוף שאני עדיין לא יודע לפרקו.
אני בוחן את השיכוב שבתוכי.
מנסה למפות את גבולות האני שלי (שבי).
ושוב, הכל יחסית לעולם הסובב אותי.
אני רואה בזאת איזה כשל, אך כל מה שיש לי הוא יחסית לעולם הסובב אותי.
בימים האחרונים שוב אני מלא חששות פיזיים משום מצבי הרפואי.
ואני מוצא את עצמי מנסה ביתר שאת.
כאילו שהזמן דוחק.
מה שמעלה בי הרבה מהאהבה הטמונה בי.
לעולם.
לאישה שאני לצידה.
לילדיי.
לנכדי.
לעצמי (שוב פעם אני נדחף).
שוב ושוב אני מגיע לתרופת הפלא הזו שנקראת אהבה.
היא לא רק בונה, היא גם מרפאה.
"אני אוהב להגיע הביתה תמיד.
וכדי להגיע יש לנסוע, לנדוד, לחקור.
עכשיו אני בנסיעה כזאת
ונהנה מאוד מהנופים..."
כך כתבתי לחברה לפני שנה.
כך אני מרגיש עתה גם.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
