| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2005
מתחת לשמיכה
חשוך וסמיך היה היום מתחת לשמיכה.
לא שמיכה שלי ולא מיטה שלי.
ויוי שכבה צפודה וקרה. מייבבת חרישית וגלים גלים של אדווה כואבת חולפים בה ונדבקים לעורי.
השמיכה שלי הייתה תמיד מגן. החושך ריכך את הפחד מזרועו של אבא, שיבוא וישמע את מעללי היום שלי. כיווצתי את עיניי בחוזקה, עד לכאב חמוץ. להקרין את החושך ממני. לעבות את החושך של השמיכה. אולי יעזור. כשהמפתח היה חורק את המנעול, היו גלי הכאב משתלחים לאורך ולרוחב הגוף הקטן שלי. הסוף היה ברור. הכאב של הסטירה או ההצלפה היה משכיח את הרעד. הדמעות מרככות את הגוף הנוקשה. והייתי נרדם בשקט שהופרע פעמים רבות על ידי ביעותי עיניים עצומות לרווחה. ברעש.
הפחד שלי הזה מאז, פגש היום את הפחד של ויוי. ליטף את גופה וריכך את דימעותיה. לאחר הרבה דקות של חמלה ו- care, היא פקחה את עפעפיה הסדוקות. ידעתי בלי לראות. מתחת לשמיכה רק יודעים. בלי להבין. לאחר מכן היא מתחה את גופה ורפתה, ושוב עיניה ניפתחו עוד מעט. הפשלתי את השמיכה מעט וראיתי אישה קרועה מאימה. מכישלון. קרעים המכסים על 50 שנות אכזבה וחוסר יכולת לתקשר. עוד מחצית השעה המשכתי לחבק וללטף, עד אשר כל הקרעים נסגרו.
בזמן שהיא התקלחה והתלבשה, הכנתי קפה. לאחר מכן היא לקחה את התקליטור של הרצאת הדוקטוראט שלה. יצאנו מהבית ולא דיברנו. רק כף ידי שעוטפת את שלה.
הגענו באיחור קטן והיא כבר מחייכת וגופה היפה רפוי ומוכן.
שעתיים אחרי והיא זכתה בדין בתואר הדוקטור הנכסף.
בהצטיינות יתירה.
ואז פרצו הדמעות. הרבה.
ובאו החיבוקים.
והיא הוקפה בפרחים.
בחברים.
ויוי הגשימה חלום. משימה.
סיימה את הדוקטוראט שלה לאחר 12.5 שנים.
שוב ושוב היא כשלה, ומנחה אחר מנחה זנחו אותה.
אני הייתי איתה רק בשנתיים וחצי האחרונות.
לא לימדתי אותה הרבה.
רק הראיתי לה שזה אפשרי.
שהיא יכולה.
את יפה ויוי.
ומהיום את גם יפה וגם דוקטור למדעים.
בהצלחה!
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
