|
יומני אלפוחרה מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
יוני 2005
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2005
לו הייתי ורתר מילים של לפני זו הכותרת המקורית של המכתב הראשון. זהו המכתב היחידי שנושא כותרת. הוא כתוב על נייר מחשב רציף של פעם, בדיו אדומה שדהתה והיום הכתוב נראה ככתום. הנייר קרוע מעט ומוכתם בכתמים בהירים שמרחו מעט מהמילים. הוא נודף ריח של נייר ישן ומלוכלך מעט במה שנראה כאדמה.
את כתיבתו של המכתב הזה אני זוכר במעומעם. אני משער שהוא נכתב בחורף 1997. באיזו פינה פרטית בהרי שחורת, להתבודד בהרים. לאסוף את מחשבותיי והווייתי של אז.
וגם. אלה הרהורים של איש שנמצא, באותה התקופה, במשבר זוגי מאוד עמוק. אני מביא כאן את רובו של המכתב כלשונו, למעט חלקים הקשורים למצבי הגופני באותה עת.
ביום מן הימים אעקור את העוגן העוצר את ספינתי הרחק מן הים הפתוח, במין אומץ לב כזה, הנחוץ כדי להיות לא-כלום, ולא להיות כלום מלבד לא-כלום.
הנה עקרתי עוגן אחד כדי להטילו שנית בים הפתוח. ולא על-מנת להגיע להרגשת הל-כלום. אלא שדמויות רבות נטשתי מאחוריי – דמותי שלי אשר אגרתי בתוכי כמעין סגולת כוח ליצור את העתיד. הנה היום אני בים אשר חפצתי ואני עירום מכל דמות. לפעמים יש בי מין הנאה של מזוכיסט להתגמד אל תוך מלבושים אשר הם כה קטנים ממידותיי ואני לומד איך להתכופף, כך שהם יוסיפו לכסות את עירומי עוד מעט. למלא את יומי אשר הוא חסר סגולות של יום והוא נמשך אל תוך היום האחר במין אינטנסיביות שאין בה תועלת, באותה מידה שאין בה בכדי לגרוע. אני מרגיש נטוש מהחוף (שהוא גם היסח דעת טוב יותר, או טוב פחות) ועוד יותר רע לדעת שאין בכוחי לשמוט את כל מה שהיה נראה קרוב אלי אך בלתי נתיק ממני. לכרות אותו, להפילו, לשברו ולמוטטו בכדי להגיע אל אותו גרעין פנימי שהוא שורש הכמיהה אל עצמי ואל תכלית הווייתי. אני בז לחיי אלו, לא בשל אי קיום היסח דעת, אלא יותר ובעיקר בשל אי היכולת הנוראית שלי להסכין עם היותי לעצמי. ומכאן לעגן את עצמי לעצמי.
להטיל עוגן בים הפתוח – הרי היא אהבתי (לעצמי). והנה היא ממשית וקיימת ומעמיקה. אבל עד מה רוצה אני כי המים לא ינומו את אהבתם כדרך שהשמש שבה כל פעם אל חיק הים. כדרך שמטבע הגלים לנוע עד כדי כך שתנועתם התמידית הופכת להיות סטטית בתוך מונוטוניות הזרימה. האהבה אשר בי, נועדה להיות הוויה שאין בה היסח דעת לשטות בזמן ובימים העוברים. אהבה כזו אולי תביא גזר דין מוות על הגוף הזה חסר היסח הדעת.
הרגשת הלא-כלום הקיימת בי בימים אלו, גורמת לי עוד יותר לממש את הבלתי אפשרי הזה. אבל היכן שאני חלש שם גם אני מתחיל להתחזק. היכן שאני מתחיל להבין שנגמר האפשרי, ומתחיל הבלתי אפשרי, שם אני מבין שכאן מקומי לוותר – כדי לחיות.
החלטתי. דווקא משום שאני רואה חיים בלי מחר, אני מתחיל לצעוד צעד ועוד צעד ועוד צעד. ואני מקווה שאני אושיט יד לעצמי. עם הרבה סבלנות ואהבה.
מילים של אחרי יש כאן קודים של שיחה עם עצמי שאיני יורד למשמעותם עד הסוף. אשמח מאוד לתגובותיכם. למדתי כבר שיש תגובות שפותחות פתחים שאני לא יודע לפותחם בעצמי. מאמץ של שניים הוא מאוד טוב בעיניי.
| |
|