| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2005
ביקורת תקופתית
אני מתגורר בעיר ימתיכונית שהמלח דבוק לקירותיה.
היא לא נקייה ומצוחצחת, במידה שמאפשרת להריח ולחבק את אבניה.
היא חמה ומתוקה עד שלפעמים היא צורבת את השפתיים המנסות לנשקה.
כך אני מרגיש שאני צועד בבוקר עם הציפורים לים.
כך אני מקבל אותה בסערות הים המאכלות את ציפויי הבתים, ומכופפות את עצי התמר.
והם, בכל זאת מנסים לישר את גבם מול הים, וכך גם אני.
אנשיה צרובי הרוחות והחיים לא מאבדים משימחת החיים שלהם.
הם חמים ומסבירי פנים.
לעיתים הם גסים וחסרי התחשבות בנימוס שלי.
אך תמיד הם מקבלים ומנסים לסייע לי הזר, לחוש שיש גם לי מקום לחוף הים.
ביניהם ולצידם.
הם באמת מנסים לקלוט אותי לתוכם.
אך אני,
שתיל מוזר, שמקפיד על מערכת שורשים שיטחית למדי. כמֵה למקורות מים אחרים.
והם עדיין מכבדים את זהותי המופרדת משלהם.
לקראת ביקור בני, לקחתי את המכונית השנייה לביקורת תקופתית.
הם מכירים אותי בסוכנות אופל.
אני לקוח מוכר כטרדן, עם כל בלבולי המוח שאני מציף אותם לעיתים קרובות.
הפעם היה איש חדש בחלון שמקבל לקוחות בבוקר.
איש זעוף פנים ששפמו מכסה על כל סיכוי לראות את חיוכו.
"בוקר טוב", כך הוא.
"בוקר טוב", כך אני.
"מספר המכונית והקילומטראז' בבקשה", הוא מבקש מתקליט עייף.
הכל כרגיל.
רק הטון שלו צרוד וסדוק כאילו אני מעניש אותו בקיומי. מעמיס על גבו השחוח עוד מכונית. איך אני לא רואה את עשרות המכוניות שהוא קיבל כבר בבוקר. כך הוא.
ואני ממשיך במתק שפתיים ומנסה להשיג חיוך או טון מתרצה.
"אדוני חדש בעיר אני שואל?" (בספרדית מדברים אל אדם זר בגוף שלישי.)
והוא יורק חזרה: "כן" סדוק וחד כסכין.
"מאיפה אדוני?", אני שואל.
"כבודו לא מכיר", הוא אומר בעייפות.
אני מסתקרן וממשיך: "אולי בכל זאת?"
"ירושלים", הוא משיב לטרחן הזה שמעמיס עליו מכונית וקושיות.
אני מופתע מאוד מאוד! ועוד יותר!! יהודי, ישראלי?
איך זה יכול להיות? והוא גם לא מרגיש לי ככזה.
אני אומר לו כבדרך אגב (בעברית): "בוקר טוב."
ראיתי איך גופו קפא.
העולם עצר מלכת.
הוא הרים את עיניו לאט לאט לאט, עם חיוך בגודל הים התיכון. לא מאמין.
"גם אתה מירוסליין?", הוא שואל כלא מאמין.
הבנתי. דרון אמריקאי לפני.
המשכנו לדבר הוא בעברית הקלוקלת ובספרדית שלו, ואני בספרדית המפגרת שלי ובעברית. הוא קרא לבוס ואמר בגאווה שמצא איש מהמולדת שלו. הוא קצת התבלבל, כי היה בארץ רק 3 שנים ולא הצליח להיקלט. אך שיהיה. הבוס מכיר אותי והתיר לו שעה להפסקה והתיישבנו בבר. כן, בתוך המוסך של אופל יש בר לכל דבר. בכל מוסך שמכבד את עצמו כך הוא הדבר. ובעצם, איפה לא?
כך ישבנו וליהגנו וסיפרנו על איך ולמה הגענו לכאן.
עכשיו גם לי יש מישפחה לקלוט.
להראות את ניפלאותיה של העיר הימתיכונית שלי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
