| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2005
לבכות
כשהייתי ילד קטן בכיתי. ניסו ללמד אותי להתאפק. זה הצליח להם בסופו של עניין. מבוגרים לא בוכים, כך כיוונו אותי המבוגרים לשנים שיבואו. ובאמת, לאט למדתי לשלוט על שרירי הרגש. התקיימתי בעולם מתאפק מדמעות.
מוסיקה שימשה לי מיפלט. לא, לא ממש בכיתי כשהמוזיקה שייטה לה בתוכי. אך הרגשתי איך הלחץ נבנה בכיס הדמעות. אפילו לעיתים חשתי לחלוח מה מצטבר מתחת לעפעפיים. אך התאפקתי. כי גדולים לא בוכים. רק בסרטים לפעמים.
כך התנהלתי לי בעולם מלא בדמעות שמתאדות מתחת לפני השטח.
עד שגיליתי את עולם המוסיקה הקלאסית. החוקים שם כנראה שונים. אין שם תקנות של מותר ואסור. של ילד ומבוגר. רק מוסיקה שיודעת לחדור את מעטה הרקמות שטייחו עליי. לחדור ללב ולבקוע את כיס הדמעות החבוי בו. דמעות אחרות. אלה לא דמעות מלוחות של צער וכאב. אלה לא דמעות שחונקות את הגרון ומסחררות את האוויר בכיוונים שגויים. אלה דמעות נקיות ומתוקות. צלולות כמי מעיין. והן לא מתחשבות בכל המעצורים שבניתי כל חיי.
המוסיקה לימדה אותי לבכות.
ומאז אני תלמיד חרוץ ומצטיין.
למדתי כי הדמעות האלה יש בהן מרפא ותנועה לכל הכיוונים.
חיבור.
רוצה, אני מעמיק איתן.
רוצה אחרת, ואני משייט איתן לרוחב גופי.
כך גם היה הערב, עם האוברטורה מ- Guillermo Tell של רוסיני ועוד יותר בעוצמות המופלאות של תמונות בתערוכה של מוסורגסקי-ראוול.
הניצוח הנהדר של רוברטו אבאדו על התיזמורת הפילהרמונית הישראלית, עשה לי את זה.
גופו המקפץ והמרטיט של אבאדו ניצח גם על ליבי המתרחב והעלה אותו על גדותיו.
אין מתוק מדמעות מוסיקה צלולות.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
