| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2005
חרב מחשבות
החלטתי לפרסם.
מה ששימחה לא מאוזנת של להדליק אינסיגריה באינסיגריה עושה לאדם.
זה קטע עתיק מאוד שחוזר על עצמו במהדורות שונות בחיי.
כמו סיפור מיתולוגי שנמצא בהרבה תרבויות.
כך מספר הפעמים שיצא לי לשמוע את הקטע הזה.
מספר פעמים גם אני סיפרתי אותו.
ועתה לא ברור לי אם מקורו ממני או ממישהו אחר.
בכל אופן, בכתובים לא מצאתי אותו אף פעם.
כך שלפחות איני גוזל אותו ביודעין, אלא מעצמי.
או מהאריה הכחול שגם לו יש גירסה של הסיפור הזה.
הקדמתי די.
את הבקרים של ילדותי אהבתי מאוד. לברוח מהאומנת והמורה ואבי, ולשוט במרחבי האחוזה. היו שם הרבה עצים. למדתי לשתף אותם בילדותי, במשחקי הדימיון שלי. הם מצידם, התחילו לספר לי סיפורים. על מה שהיה. על מי שאהיה. אך אני הייתי רך מכדי לקלוט, מעבר לשימחת הדימיון. הילד שבי לא הבין שמתפתחת בי יכולת להשתמש במחשבותיי כבעוד אבר של גופי. ללטף במחשבות, נראה לי מאוד ברור. לקשט עץ ערום עלים במחשבותיי היה משחק אהוב עליי.
בכדי לעקור אותי מילדות שלא ניגמרת, שלח אותי אבי לבית הספר לאבירים. בית הספר שנוהל אישית על-ידי המלך. שלוש שנים שהיתי שם כואב את ילדותי שהייתה. לא מתחבר לנערים האחרים שאיתי. צופה בילד שבי מתפרק ומשיר את חלקיו בסתיו הילדות שלי. למרות כל אלה, הייתי תלמיד מצטיין. לחימה בחרב הייתה לי קלה מאוד. מחשבותיי, הן אלה שהרקידו את החרב. כברק היא הייתה מחוללת ומציירת את דמות הלוחם שבי. באמת לא ידעתי איך אני עושה את זה. עד היום איני יודע את הטכניקה, למרות שאני מבין את העוצמה.
לאחר שלוש שנים, הגיע אבי לביקור. הוא היה מגיע לארמון המלך פעמיים בשנה, אך מעולם לא ביקר אותי. הניח לי בשקט לספוג מאחרים את אשר הוא במוגבלות האבא, סבר שלא יוכל להעניק לי. לקראת ביקורו הפעם, תוכנן מופע קרבות של נערי האבירות. באותו הבוקר, התבשרתי שאני אשתתף בשני קרבות, מול נסיכי המלך. הייתי אדיש מאוד. יותר התעניינתי בחיבוק אבא שאזכה לו, ולא זכיתי. יותר ציפיתי לתרועת החצוצרות, שתמיד פרעו את שערות ליבי.
הגיע הרגע. ולפתע חששתי שאני עלול לפגוע בנסיך. נטשתי את חרבי, והתייצבתי מול הנסיך הצעיר עם שרשרת. יותר רציתי לגונן מאשר לתקוף. אך לא ידעתי את יכולת מחשבותיי לינוק כוח מכל סביבתי. מיפלצת גדלה בי ואני לא הייתי מודע. בדרך למרכז הזירה, ראיתי את המלך ואבא מצחקקים ולוגמים יין. כל צחוק שלהם שיחרר עננת מחשבות מצחקת שחיכתה לי במרכז הזירה. ואני לא ידעתי.
כשהגעתי למרכז הזירה הן הסתערו עלי. ממלאות את עיניי בחול מחשבות. מעוורות את זרימת דמי. חודרות אליי דרך כל נקבובי עורי. עוטפות את קרומי עצביי בשיתוק נעים ומתוק. כרעתי על בירכיי מכובד המחשבות שהמלך שילח בי. יודע שאין בכוחי לעמוד מול הנסיך שחייך ברגליים קופצניות. האם אני קורבן שמועלה לצרכים שלא הבנתי?
הרמתי את ראשי המתערפל אל השמש. קיוויתי שהאור החזק יבקע את הרעש האפל שמילא אותי. רסיסי ילדותי נענו לקריאת האור וזעקו מרה. את כל דמות שלוש השנים האלה הקאתי על הזירה. העצים שבי יישרו את צמרתם השפופה, מרסקים את מחשבות המלך הטובעניות. מרקידים שוב את דמותי המשחקת באחוזת ילדותי. בהינף אחד התרוממה השרשרת מציירת מעגלים באוויר, שרק אני ידעתי אותם. הנסיך התקרב אליי. כבר לא מצחקק. כל כוחות מחשבותיו התעוורו מול איוושת העצים שבי. תנועת השרשרת לא הייתה בשליטתי וידעתי כי אין בכוח מחשבות המלך לגונן עליו מפניה.
נסוגותי, צעד אחר צעד. והנסיך בעקבותיי, משחר לטרפו הנסוג. לא רואה את השרשרת המסתובבת סביבי כברק. הוא קפץ והקול היה רך, כאיוושת המים הנסוגים בין חלוקי הנחל. שריקת המוות.
הוא נפל על חרבו המתרסקת.
נישמעה זעקת המלך המופתע.
ידו נפלה לרגליי, מתרוממת מעל ראשי.
הכל קפא בין הזמנים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
