|
יומני אלפוחרה מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
יולי 2005
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2005
אפור כשׂערי קשה הכתיבה הזו. חשבתי היום להפסיקה. אך היא בשלה, ממשיכה. ניקרעת מתוך חזי ללא רצון משלי. היא לא מתחשבת בעייפותי. היא לא מראה אותות של מצוקה דועכת.
היא מקפצת בזמנים ומייצרת את לוח השנה שלה. לא מתחשבת בחום המעיק. גם לא בדמויות היער שרוצות להתחיל בריקוד חדש.
אני מקווה שהיא תרפה ממני. ולו מעט.
אני מהלך שחוח מעט היום. עם גביע היין ההולך ונילגם בידי. מהרהר ריחות שמגיעים אליי. ריחות היו כאן בהיעדרי ואני לא ידעתי. בשׂומת הריחות מעידה כי פגישה הייתה כאן.
האפור צנח היום ממלא את כל הפינות המוארות של אתמול. מטאטא את שאריות החורף הארוך שעדיין מלבין בזקנו העטור. היום החזאים שלפו את סרגליהם העתיקים. מודדים את שוויון היום והלילה. ואינם יודעים כי האביב אינו נימדד בשוויונות שכאלה. מקורו מאי השוויון העתיק מכולם. מכניעת הקשה מול הרך.
האביב שלי חש כקריעה של עור פנימי. מתוך הליבה העתיקה הרוחשת בביטני הוא ניקרע שנה אחר שנה. מעמיק את יכולתי להניב זרעים. השנה הקריעה מדממת אותי. מביאה את דמי להשקות גן חדש לפיתחי נישמתי העתיקה. הבעירה שבמעיי מטפסת ממורד רגלי המדדה בין סלעים שפעם קראתים סלעי הזמן. עתה אני יודע שאלה סתם אבנים גדולות שבעצלותי לא הפכתים. מהווים בית מחסה למיני יצורי המידבר שתוקפים אותי ללא הרף במרוצת דרכי.
הנה היום, הגיח לו עקרב עתיק שכזה. עם זרועות כמצנפות אדומות. פוער אליי זוגות זוגות של עיניים חלולות. מגחך בקצב עתיק של מוסיקה שמחפשת את הֵדה בעצמותיי. כך קורא הוא לאביב מזה אלפי שנים. אני נסתי כל אותן השנים. רק עתה, הרשיתי לעור פניי להיקרע ולחשוף את הישות המסתתרת מתחתה. רק עתה עונות עצמותיי לראשונה כהד לשריר החבוי בי. מנגינה עתיקה של שקשוק עצמות ועצבים חשופים.
וודאי שאביב היום והוא יעמיק את אורו מחר אף יותר. יבקע את אפלולית היער ויביא נבטים חדשים לצמוח. להכות שורשים לפריחה המחודשת.
הנה, קרעי עורי נסגרים שוב עד ליום בקיעת האביב הבא. הצמחים כבר עולים ומעמיקים שורש. אביב עתה.
| |
|