| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2005
נערת תותים
שבת אלי בחלומי, במסע הזה. כשהתעוררתי ידעתי שאת אינך לוקחת שבויים. ושמחתי. כי בכל הידיעה העכשווית והעתיקה שבי אני נוסע אל גופך. יש ואני חש שאני כבר מוקף על-ידי בשרך המתוק ומדושן מנפשך המבריאה.
שוב הייתי באותו רגע מופלא בו נרכשתי על ידך. בפעם הראשונה בה הריח הממני. היה זה בבוקר אביבי. יצאתי לשוט במרחבים הבלתי נגמרים של האחוזה. סוסי שעט מוביל אותי לשדות האחו האהובים עליו. ידעתי להיכן יוביל אותנו. לאותו אחו של עשב בוקר טרי שהיה אולי הסיבה היחידה שהוא ואני חברנו. שם הוא היה לועס את מתיקות הבוקר ואני הייתי מנמנם את תנומתי העצלה.
לאחר זמן התעוררתי מהשקט. סוסי פסק ללעוס והרים אוזניים. התרוממתי ועליתי במעלה הגבעה שמסתירה את גבולות האחוזה. שם למטה ראיתי אותך. מפזזת ומצחקקת. עסוקה באיסוף תותי בר לסלסלת הקש התלויה על ידך. ירדתי במורד, תוהה, מיהי זו שהגיעה עד לקצה גבול האחוזה. למקום שהיה רק שלי ושל סוסי.
התקרבתי אלייך בגניבה, מאחור, מנסה ליהנות מעוד רגע של עליצותך, בטרם תחושי בנוכחותי. תמיד השימחה הייתה פוסקת כאשר הייתי מתקרב אל מי מהמשרתים. הפחד היה חונק את צחוקם. כשהייתי קרוב מאוד אלייך חשת בנוכחותי והסתובבת. בתנועה קפואה כבלרינת זכוכית קפאת על עומדך. מופתעת והמומה. כאילו תפסתיך במערומי קלקלתך.
מייד התעשתת, זיהית אותי, ובחיוך עם קידה קלה התקרבת אליי, מציעה לי ממרכול תותי הבר העסיסיים. לקחתי לי תות ולעסתי אותו לאיטי, מתמכר על עסיסו המתוק המתפצח לאלפי לשונות אש קטנות בחיכי. הושטתי ידי, מבקש עוד פרי מתקתק, אך את בעזות לא מובנת לי, התרחקת מהישג ידי. התיישבת על העשב, לא מרפה ממבטך העז אליי. לא הייתי רגיל לכך שמביטים מול מבטי ונפעמתי, אך לא רק מהעזות. התרגשתי מהעקצוצים שמבטך שילח בחזי, מייצר גלי אש עליזים במורד חלציי.
עינייך ופנייך התרככו מולי. המראה הימם אותי, כי מעולם לא חזיתי ברכות כזו מופנית אליי. נזכרתי באומנת הטובה מרסלה, שהייתה מניקתי וגם גידלה אותי. רק היא הייתה כה רכת מבט אליי. אך עתה אני בן 17, ומבטים שכאלה מעוררים זרעים חדשים בחזה הצעיר של בן אחוזה מפונק.
התיישבתי לצידך. לא דיברנו. הציפורים עשו זאת הרבה יותר טוב מאיתנו. שלחתי את ידי ונגעתי מהסס באצבעותייך המוכתמות מתותים. בוטחת הינחת את ידך בכף ידי, מושיטה את שנינו אל פי. והפה שלי המתין. לא ידעתי שכך הוא. שפתיי ינקו את טעם התותים עם לובן אצבעותייך. כל יניקה מגבירה את האש בדמי. מנקזת אותי אל חלציי. חשבתי בבהלה, כי הנה אני עומד לפרוץ מתוך זכרותי ולהעלם כטל הבוקר. את חשת ולאיטך שלפת את אצבעותייך מפי היונק.
ידעתי שהרגע שאני חי מייחד את עתידי. מין תחושה שאני חוזה באשר יהיה. ולכן שקטתי מאוד. מנסה שלא להפריע ולא לחרוץ שריטה מיותרת בנוכחותך המשכרת לצידי. ואת הנחת בזהירות את ידי על שימלתך, סמוך מאוד לחלצייך. בתנועות היחלצות איטיות היפשלת את שרוול השימלה חושפת לפניי את זרועך הארוכה והבהירה. ריקוד קרני השמש וצללי העלים צייר מראה מושלם על עורך הצח. הופתעתי כי אינך לובשת כל מחוך מתחת לשימלה כמו כל משרתות הטירה. בהמשך זרועך יכולתי להבחין בתווית שדך השמאלי מציץ מולי. אני זוכר שמכל המחשבות והתחושות שבעולם לא הבנתי את מעשייך. הרי היית לכל היותר בת 15, צעירה ממני ולפי דפוסי חיי, חסרת חיים. הרי אני בנו של בעל האחוזה. הנער שגדל בתחושה שרק אביו ואלוהים חזקים ממנו. והנה כאן מולי, את חזקה ובוטחת ויודעת כמו שלא חשבתי שמישהו יודע להקרין.
מהר מאוד נעלמו מחשבות אלה מול פיך שהחל ללעוס תותים מעל ידך החשופה. מותירה שבילים אדומים כהים במורד זרועך, המטפטפים על ידי טיפות קרירות-חמימות. מוללתי את הטיפות בכף ידי מנסה לחוש בטעמם דרך תחושת העור. את המשכת ללעוס את התותים מעל זרועך וכף ידי. מדיפה ריח מתוק ומצבעת את שפתייך וסנטרך באדום המתוק. בתנועות איטיות לקחת את כף ידי והנחית אותי שאמרח ואעסה את כל צוף התותים לאורך זרועך וידך. לאט לאט עיסיתי, חש את נימי הדם הדקים שלך מקפצים תחת ידיי. משלהבים שוב את זכרותי. ידי קיבלה חיים משלה והחלה לטפס במעלה זרועך אל הבית החמים של בית השחי שלך. קיבלת את רצון ידי באהבה והרמת את זרועך מניחה את קצות אצבעותייך על עיניי. ואז חשתי לראשונה את הריח. הריח המהמם של בית השחי שלך. כפיות קטנות הוא ריפרף מחפש את דרכו. מאתר את נחיריי המבקשות, ומכוון את מסעו אליי.
סחרחורת כזו לא חשתי מעודי. כל העולם התחיל לרקוד סביבי. ובתוכי שקט עד מאוד הריגוש והסערה. הדם אזל מפניי.
התעוררתי.
את היית שם רוכנת מעליי בנשיקות קטנות על עיניי ופניי. פקחתי את עיניי אל החיוך הכי מתוק שראיתי בימיי. ואל שד עטור בפיטמתך האדומה כתות, מרחף ומרפרף מעל חזי.
והריח היה שם. שוב. ואני ידעתי שבתוך ענן הריח הזה אני רוצה לחיות.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
