| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2005
היד שיורדת
היד שיורדת היא אף פעם לא היד שעולה.
זו מחשבה ומראה ופחד שתמיד רודף אותי.
התרגלתי כבר לנוס.
אני מכיר את המשעול. גם את האבנים.
יודע להתחמק מהסלעים המאיימים.
רגליי מנוסות כבר בשבילים.
אני כלל לא חושב מהו השביל הנכון.
אני מריח את הפחד שכבש את השבילים ומדביק את רגליי בצעד הנכון, בתחושה של ידידות מוכרת.
לא יודע איך הגעתי ליער. בוקר אחד התעוררתי אל חלום שלי שקרם את המציאות שלו.
בלם אותי ממרוצתי.
ביער גם לא כדאי לרוץ.
זה מסוכן.
היער מצריך הליכה זהירה ומנוסה.
ואני חסר ניסיון ביערות.
מכיר רק את המדבר שבו אני חש נמלת דרור.
לא יותר.
הו, היד שיורדת.
אני מתרומם בעייפות.
מביט במראה היד המתקרבת לאיטה.
חסרה לי המהירות המונפת, אך אני יודע ששיתוקי בעוכריי.
אני מביט ביד ולאיטי, בניגוד לכל כוח רצוני, אני אוחז בה, ביד ומפוררה לאבק הדרכים.
שוב (שוב?) אני יוצא מהיער.
שחוח מעט יותר.
עושה דרכי לאוויר הבוער של המדבר.
רגליי מתחילות לנוע מהר יותר.
שועטות.
עוד מעט.
עוד מעט והיער יחל גם הוא לנוע בעיקבותי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
