| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2005
אור הבוקר
בבוקר אני דבק בקצה שלי שדבוק לקצה המיטה. עם חיוך של מי שיודע שהוא קרוב להרים, ונושם אדי ים שבאים להריח אותי גם. הם מפרפרים אלי מנגינת ציפורים שמציירת בי חיוך עוברי של עיניים עצומות.
בבוקר אני מגיע לשולי המיטה, לקמטים בסדין שלא ידעתי שאני יודע לגהץ. כאשר את במיטה איתי, אני נזהר מלהגיע למקומות האלה. כי בחסות הרוח העולה מהים ומתנגשת בזו היורדת מההרים, עלולים קמטים לגבוה כגבעות. כהרים. להתפלץ מולך.
הרגעים הספורים האלה של בוקר שקוף, קורמים אותי בעורו הלבן. עור שאיתו לא מסתובבים ברחוב. כי יש מי שינסה לפשוט ממני את המילים השקופות. כאומר, שלי הן, מחוף הבית שתמיד אני רואה בנוף החולף מול ליבי.
כמו פרפרים הן לרגע נלכדות אל תהום משפכי הרווחים. נאחזות בייאושן בפסיק ובנקודה. שואלות וקוראות, רגע לפני הנשייה.
היום הלכתי בעקבות הקמטים.
ראיתי שם מילים חבויות במנוחתן.
דמיינתי את לידתן.
מתוך אגם מילים.
עתה אני שקט.
לא כמו במחצית הלילה, בשולי האגם, כאשר הסיוט צייר אותי מאבד מימד בין כֶּסֶה לְעָשׂוֹר.
שֶׁקֶט שֶׁמַּרְגִּישׁ כְּמוֹ כַּדּוּר מִשְׂחָק.
רַעַשׁ אֶחָד מוֹסֵר, עִם חִיּוּךְ מְלַגְלֵג,
שֶׁקֶט שֶׁבִּי,
לְרַעַשׁ שֶׁבַּזִּכָּרוֹן הַמָּרִיר.
וְהוּא מַשְׁלִיכוֹ חֲזָרָה מֵעַל רָאשִׁי -
דֶּרֶךְ לִבִּי.
שֶׁקֶט מְאֹד מְטֻלְטָל.
שֶׁקֶט מְבַקֵּשׁ אֶת הַשֶּׁקֶט.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
