| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2005
היום אפיתי עוגה
המעבר הוא חד וחריף השנה.
רק אמש הסתיים ראש השנה והנה השעון כבר מורה על ה- 6 באוקטובר. מעבר מאור למקום די מעומעם. אולי אפילו נישכח מעט. אך לא בשבילי. לא בשביל אלפים רבים שהיו שם. בשנה שעברה חל המועד העברי של המלחמה ההיא כשבועיים לפני התאריך הכללי. השנה התהפכו היוצרות. שבוע לפני יום הכיפורים וכבר זועקת המלחמה הזו את זיכרונותיה. אולי טוב הדבר. כי הסמיכות הזו לראש השנה מעניקה את הכוחות שבאים עם שנה חדשה.
לא יומולדת ולא חג היום. רק יום אחד שבו התהפכו מעיים של מדינה שלמה. וגם המעיים הקטנות שלי. ביום הזה לפני 32 שנים השתנה כל מסלול חיי. לטוב ולרע. הרבה רע כנראה. כי הנה שנות דור עברו ואני עדיין סוחב את מטען השברים איתי. כן, הוא קטן מידי שנה, אך עדיין אני זקוק לכל כוחותיי ולסיוע אחרים בכדי לדחוף את העגלה מלאת השברים.
ביום הזה חוזרים אלי כל חבריי הנערים הלבנים. ולפרצופם מראה פשוט ואחיד של סימן שאלה גדול ונוקב עם נקודה שחורה אשר משקלה הולך ומכביד עם השנים.
ביום הזה אני אופה עוגת זיכרון.
גם לברך על עוד נער שהצליח לעזוב את השדות הלבנים ולשוב למעין מסגרת של חיים.
הנה אפיתי עוגה לכבוד שובך הביתה אח יקר.
כן, אני אופה עוגה. זו דרכי לזכור דרך מעיי את אלה שלעולם לא ימושו מחיי. ולברך את חבריי בתקווה.
ואני שר את השיר שליווה אותנו שנים רבות.
השיר שנתן לנו כוח.
ותנועה.
ותקווה.
ואשלייה.
וכאב.
כן, אני אופה עוגה כל שנה.
להתחזק ולחזק.
עוּגָה עוּגָה עוּגָה
בַּמַּעְגָּל נָחֹגָּה
נִסְתּוֹבֵבָה כָּל הַיּוֹם
עַד אֲשֶׁר נִמְצָא מָקוֹם
לָשֶׁבֶת
לָקוּם
לָשֶׁבֶת
לָקוּם
לָשֶׁבֶת כָּל הַיּוֹם
לפני שנה כתבתי על הבריחה.
נסתי על נפשי. חלצתי את נעליי. את בגדיי. את כל אשר העניקו לי ב- 25 שנים של חיים מרופדים. על נפשי נסתי. פשוטו כמשמעו. להציל את מה שניתן להציל. יחף ועירום נסתי כרוח וכסופה. רחוק רחוק. למקומות בו עין אדם לא תשרוט. בו ליבי יוותר מאחור.
ואין מושיע. לפני 31 שנים לא היה הידע. לא הייתה הרגישות. לא החברתית ולא המקצועית. סתם היינו חבורה של משוגעים. אלה שלא עמדו במוראות המלחמה. כמעט פסולת שעדיין לא מצאו לה מקום הטמנה ראוי. רחוק מכל עין. ואתה נשאר בודד. בלי יכולת. בלי שמץ של מושג מה ומי קורה אותך. לאיפה תלך מחר. ומה יקרה כשתעלה על יצועך לישון. כי שינה לא הייתה שנים ארוכות.
והדבר היחידי שנותר לך הוא לברוח. לברוח ולברוח. ככל שנשימתך ארוכה יותר כן אתה נופל עמוק יותר. כי ריצת האמוק הזו לא מביאה אותך הרחק. היא קוברת אותך עמוק יותר בגל המנופץ שמהווה ביתך. ואני נפלתי ונפלתי עד שנעתקה נשימתי. וזו הייתה התחנה הראשונה. הפעם הראשונה שהתחלתי לנשום במאמצים.
הפסקתי לברוח.
אז חדרה ההכרה הכואבת כי אתה לבדך. כי אתה אחראי למצוא את הפיתרונות למצבך. וזו הייתה תחילתה של דרך ארוכה ארוכה. של לנצח במלחמה. כי המלחמה הזו הסתיימה באוקטובר 1973, עבור רוב האנשים. עבור הנערים בלבן היא לא הסתיימה. אני מקווה שתסתיים עבורי. מידי פעם אני שולח יונה לבנה וצחה לחוש האם קלו המים. שנים רבות היא חזרה למעוני תשושה ועצובה ללא עלה של זית.
אך עם רצון להתחזק ולשוב לדרך.
דרך שזורה בבריחות והליכות
התמודדויות והצלחות
כישלונות ושוב התרוממות על שתיים.
ויונה לבנה שתמיד מתייצבת מוכנה לצאת עבורך.
כל שנה היא חוזרת למעוני פחות מותשת פחות עצובה עם זיק מתגבר של תיקווה בעיניים.
לא, עדיין ללא עלה הזית במקורה.
אך מביאה לי עלי חיים אחרים להריח ולטעום.
ואני שמח.
אז מה אם עלי זית עדיין אין לי בגני?
כך כתבתי לפני שנה.
השנה בתחושה שלי יש פעימה נוספת.
כמעט לא מורגשת.
של שינוי.
של עלה קטן שמציץ אלי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
