| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2005
אבני סליחה
האוויר בים שקע אל תוך השמש.
הַכֹּל זָהָב.
אַבְקַת זָהָב בָּאֲוִיר.
אֲוִיר סָמִיךְ.
זָהָב חָלָבִי.
עָנָפִים עָדִינִים שֶׁל בּוּגֶנְוִילְיָה שָׁטוּ בָּאֲוִיר.
מְחַפְּשִׂים אֲחִיזָה.
אני מושיט יד לאחוז בה והיא נועצת את קיומה בי.
עוד צורה של סליחה.
חוסר הפחד להיטהר.
ניערתי את החול מירכיי ועליתי לכיוון הסלע.
ישב שם איש ולידו שחף.
איש היה לצד השחף.
היה לו מבט רעב.
מבקש.
הוצאתי עשרה יורו ושמתי לידו ופניתי.
השחף צרח את מעופו.
אולי הוא שליח הסליחה שלי.
לא העזתי להביט אחריו.
כל יום שאני יורד לים אני מבקש סליחה.
על משהו.
לכן אני לוקח אבן אחת לביתי.
שתיתן לי קצה של שקט חדש.
לפני שנכנסתי למכונית הבטתי.
איש לא היה שם על הסלע.
נכנסתי והבטתי אל איש אחר במראה.
בבית התחלתי לבנות שורה חדשה של שקט.
שתי אבנים מונחות כבר.
שתיים שנותנות כיוון.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
