| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2005
21 באוקטובר 1973
היום זה היום.
יום ששינה את חיי, לרע ולטוב.
אני כותב כעת בשעה שטיפסנו במעלה ההר לפני 32 שנים.
וכאילו היה זה אתמול... לא, כאילו היום, עתה.
ב-21 באוקטובר 1973, יצאו חיילי חטיבת גולני לכבוש את מוצב החרמון.
55 חיילי גולני נהרגו בפעולה זו ו- 79 חיילים נפצעו.
יהי זכר הנופלים ברוך!
ייבדלו לחיים ארוכים ובריאים הפצועים.
מתוך דברים שכתבתי לפני שנה.
מסע.
מסע של 12 שעות במעלה ההר.
מסע של קריעת נערוּת אל עבר פיכחון נורא.
אור ראשון מפציע.
קרב נורא של אש ושינאה.
בשלהי הקרב, כשהכל כמעט גמור.
כשהזעקות נוראות ומחרישות את הלב.
אז.
מתייצב מולי קצין סורי.
משום מקום.
חמישה מטר בינינו.
אולי פחות.
מוות מול מוות.
קצין מול קצין.
שריד אדם מול שריד אדם.
עם בשורת מוות בצורת אר.פי.ג'י.
הוא מחייך אליי בקו דק של מוות חיוור.
כולו דם וקישוטי רקמות.
ואני מכונה.
רואה ולא נע.
מוקסם מיצירת המוות שלפני.
יודע כי מותו קרב.
כך גם חיי שלי.
הוא מטיס את פגז המוות אל חיי.
אני יודע שאין חיים.
אין חיים מפגיעה ישירה של אר.פי.ג'י.
רק לוע של כדורגל נישאר.
ראיתי זאת רק כמה ימים קודם לכן.
אך אני נהנה ממשחק המוות.
וסוחט שיעול ארוך מהמאג שלי.
תופר את המוות מולי בחליפת ראויה.
עם קישוטי רקמות נוטפות.
עם עצמות מתפצפצות בשיר המוות.
אחר כך סיפרו לי שהאינסטינקטים שלי הצילו אותי.
סיפרו לי שהנחתי את קת המאג במעופו של הפגז שנורה אלי.
המכה בקת, הסיטה את מעוף הפגז.
הקת חדרה וחרצה את חמאת רקמותיי.
מיץ חיים ברסק עצמות.
חייו של הקצין עזבוהו בכל צווחה.
צווחת שטנים ונשמות.
אין כקול הזה בכל העולם הממשי.
אני זוכר התקפלות אל תוך ענן סמיך וסגול.
אל שקט חדש.
אל שדה חיטה עם בוגנוויליה זהובה.
נאחז בגבעוליה.
חש בקוציה ויודע.
חיים ננעצים בי.
וחושך.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
