| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2005
עונג סוכות
השקיעות ששמעטרות את הימים של אחרי הירח הגדול של סוכות הן מיוחדות. כל נגיסה בירח המתמעט מתווספת לזיו השמש הנשפכת על הארץ. בתנועות נדיבות של יופי שאול, לזמן קצוב. הים לובש שימלת טורקיז מלטפת והחול זוהר בזהב רך וממיס. עונג, פשוט עונג של סוכות. אך היום הוא יום חגה של התורה. לשמוח על שסיימנו והנה כבר מתחילים שוב לשאת את משׂאה של תורה. קשה להתענג על משׂא שכזה אך הוא מפתח את שרירי הערגה הקיומית שבי. אומר לי, חכה רגע עם עונג השקיעה. יומה של התורה הוא. זו שימחתה.
כך אני משרבט לעצמי בין נגיסת אנשובי לקלאמרי, ואיני מסיר עיניי מהיופי הזה. הכל הופך לְרקע הרקע המופלא שמולי. כמו שימחת תורה שבלב ששרוי בניכר. כי בחג אני חש תמיד את הרגשת הניכור מהסובב אותי. אני מביט סביבי ורואה אלמונים. כולם הופכים לאלמונים שברקע, בעת חג. כי מי יבין את החג שלי שאני נושאו בקירבי אלפי שנה ואני לא בין יהודים.
כולם הופכים לרקע.
לאלמונים.
בכדי לסייע לי להפנים את התחושה.
להחיות את אשר בלב.
אני מסיים ניגוב אחרון, אוסף את המחברת ומהלך על ענני סגול. לרגע אני נוחת בכדי לתת לריח ערמונים ניקלים לחדור לתודעת החג שלי. המוכר מניח חופן ועוד חופן בנייר עיתון. כמו נייר של גרעינים אני חושב לעצמי. אני מניח את הערמונים בכיסים. כדי להתחמם מהקור הסתווי. קשה להאמין כמה חום בוקע מערמונים שבכיס. אני שולף ערמון ומגלגל אותו בין כפות הידיים. חש את חומו פושט אל תוך אצבעותיי הרעבות. הרגשה של ביטחון עולה מערמון לוהט בידיים. נוסך בי את העוצמה של עץ הערמונים הענק שבבית בהרים.
שימחת תורה משתלטת עלי שוב בין אדי החום העולים מרגלי המתחממות מערמונים לוהטים. וכמו תחנות עולות תמונות של ילדות. לא רואה סיפורים, רק תמונות. גם הם תמונות שברקע. הרקע של ילדות נעלמת מתחנות חדשות שבדרך. ולרגע אני מעלן מאדי הזמן הנגוז. לעוד הרף של חיים.
רחוב הרצל ליד בית הכנסת הגדול. שוק השנות טובות. דוכנים שלא נגמרים של שנות טובות. אני רואה ילדים כמוני עורגים לאותיות זהב של נסיכים ונסיכות, ומייחלים לגעת בעיטורים. כמו בשולי גלימת מלכוּת. אבל אסור. אחרי כמה ימים הופך הרחוב לשוק ארבעת המינים. אני מסתובב שם בכדי לספוג את הריח המופלא של אתרוגים. תמונה של אבא, ממש סמוך לחג, בוחן את שנשאר, מתמקח ורוכש את ארבעת המינים שילוו אותנו כל החג. לא חולפים ימים, והשוק מחליף שוב צורה למאגר אינסופי של דגלי שימחת תורה. חלומות של נצנצים מוזהבים עם דלתות קטנות שמגלות דמות ספר תורה. ואחר כך, הקפות בבית הכנסת. אני מזיע ושמח ורוקד עם הגדולים, עם דגל קטן ותפוח מזוגג באדום. גם לי יש ספר תורה בתוך חלון קטן.
תחנות של תמונות.
אלבום שחולף מולי בין ערמון לערמון.
כשהערמון האחרון כבר פושר למגע, ומאבד מקיסמו המתקתק, דועכת תמונה אחרונה ואני שוב עם ים הטורקיז המלטף.
חזרתי להתענג.
מביט להרים הרחוקים והם בוהקים עדיין באור בהיר וחזק של אחרי שקיעה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
