| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2005
הסייר
עתה לאחר שהוא המשיך בדרכו, אני יכול לספר את סיפורו.
כי טוב שאדע מי הוא היה עבורי היום ואז.
גם כדי שאצליח להגדיר טוב יותר את שדות של היום.
בכדי לעשות זאת אני אפשיל מעט את המסך מאותם ימים רחוקים בהם נסתי מההר.
לפני כשנה וחצי סיפרתי כאן אודות חמישה מכתבים.
שרשרת אירועים שהתקיימה בחיים האמיתיים, למרות כל סממני הבלתי אפשרי שבה.
לא סיפרתי שם על הכאב העמוק יותר שחשתי ועדיין אני חש.
היום אני גם מבין שאָמור דאג לשתק את רצונותיי.
בחכמתו הרבה הוא יצר דינמיקה שתשאיר אותי כאן.
לא, עדיין אינני מסוגל ללכת מכאן.
אך עצם ההבנה וההכרה בכך, היא פתיחת צוהר לאפשרות הזו.
קשה ואולי בלתי אפשרי להתעלם מאדם אשר הציל את חיי.
אשר הדביק בסבלנות שבר אחרי שבר.
אני לא שאלתי הרבה שאלות.
כי כך זה היה צריך להיות.
אָמור הרי אף פעם לא יפגע בי.
גם לאחר מותו.
מה שלא הבנתי אז ועדיין אני לא מצליח להסכים לו,
הוא את הריחוק ממני, שבו הוא בחר בימים האחרונים לפני מותו.
רק רוזנה ואבואלה סעדו אותו ואני סורבתי לחלוטין.
התכוננתי לעזוב וארזתי את מעט המטלטלים שאיתם הגעתי להר.
נגמרה תקופה, כך הרגשתי.
כל עוד הוא היה בחיים הוא היה למעני, וניסה לשקמני ולטפחני.
כנראה שהוא לא הצליח, או מה שקרוב יותר היה לתחושתי, שאני לא תאמתי את ציפיותיו.
הימים האלה הקנו לי הרגשת כישלון.
לא רק שלי, של כל מי שהיה מעורב בניסיונות שילובי בחיים בקהילה שבהר.
אָמור ואבואלה, סנטיאגו ורוזנה.
התרחקתי והסתגרתי והתכוננתי לשוב אל ארצי.
באותם ימים, שרטטתי את המרחק הגדול ביותר שהכרתי בין בני אדם.
כן, אני יודע את אשר אמרתי לעצמי באותם ימים ובעוד ימים.
כי הוא בחר בריחוק בכדי שלא ישפיע על החלטתי אם להישאר בהר או לעזוב.
זה טיעון שטוב לצמד אחר, לא לי ולאָמור. היינו אהובים, הרבה מעבר לכל צורת שותפות שהכרתי. ולכן לא יכולתי להבין ולקבל את הניתוק.
ניבגד.
כך חשתי אז.
ואז הוא מת.
מיד לאחר מותו, רוזנה, אמונה מאוד על רצונות אביה, מסרה לי את המכתב הראשון.
עוד לפני קבורתו.
אני זוכר שלא ייחסתי למכתב כל חשיבות, ולכן לא קראתי אותו.
הייתי המום ממותו של האיש המשמעותי ביותר בחיי.
האיש אשר חום גופו נצרב בנישמתי.
כאב המות שלו היה עמוק ומכאיב ושורף.
הייתי אבוד.
כמו גוזל שאיבד את מקור החום של חייו.
אני זוכר שלאחר ההלוויה עליתי לצוק להתבודד.
לבכות בשקט מול ההרים העתיקים.
לגעת בעצים.
לבקש עצה.
לנסות ולהבין את המרחק שאָמור יצר בינינו בימים של טרם מותו.
הבדידות התקשתה בי ואיימה לחנוק אותי.
לאחר שעות קמתי ועשיתי דרכי בחזרה לכפר.
שמחתי מאוד שלא היה אף אחד בבית.
קראתי את המכתב.
במכתב זה הסביר לי אָמור כי מקומי מובטח בכפר.
אין לי מה לחשוש.
מועצת הזקנים תמיד תתמוך בי.
ביקש שאעזור לרוזנה בסיוע לזקוקים לה בכפר.
כמו אש אחזה בלבי.
מין כתיבה עניינית, עסקית כמעט.
שום מילה על פרידה.
על האהבה הגדולה שהייתה בינינו.
שום מילת הסבר לניתוק שהוא בחר בו.
הוא היה הידיד.
האב.
האח.
המרפא.
המדריך.
המאיר.
המורה.
הכל.
רוזנה, מדוע היא הסכימה לכך?
עד היום איני יודע אם רוזנה ניסתה להניא אותו מסירובו לראות אותי.
לא שלא שאלתי, היא פשוט מסרבת לדבר על אותם ימים.
האיש הזה במותו גם עיצב את מערכת היחסים העתידית ביני לבין רוזנה.
משום שהוא הפקיד בידיה את המכתבים.
משום שהיא לא מדברת על שהיה באותם ימים, כמצוותו או כמידת אי יכולתה.
בכך נוצר מרחק בינינו, שלפעמים נראה קטן ולעיתים גדול מאוד.
עד היום הצעד הזה של אָמור ושלה בעקבותיו, מפרידים בינינו כתהום.
התגובה שלי הייתה בבריחה.
סירבתי להישאר וירדתי מההר.
התאבלתי על אָמור עם נערות הבארים.
עם שיכורי השוק.
עם הדייגים.
התפלשתי עם כאבי אחרים.
עד שנמלאתי גם בכאביי שלי.
בעצב הקורע שאָמור השאיר.
ושם בתחתיות חיי פגשתי את הסייר.
(עד כאן להפעם. זו כתיבה לא קלה עבורי ואמשיך בפעם אחרת...)
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
