| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2005
שוב פתאום
כִּי מַה זֶּה לְפֶתַע בְּאֶמְצַע חַיֵּינוּ לִכְרֹעַ פִּתְאֹם וְלָמוּת.
כך שואל אברהם חלפי, בעניין אחר.
הוא לא נורה רבין באמצע חייו.
אלה אנחנו שנורינו באמצע התקווה.
כאשר חשבנו שהנה אורגזמת החיים תיגע גם במדינת ישראל.
עם עיניים מבריקות ולב מקווה.
כך באמצע החיים כרענו ממשא המלחמות.
מניפוץ של תקוות.
אני זוכר את אותה שבת.
התגלגלנו משפחה של סופשבוע בפלורידה,
ביו ארוחת ערב וזיפזופ בין ערוצי טלוויזיה משמימים.
משהו הביא אותי לערוץ CNN עם ה- breaking news שלו.
כיכר מלכי ישראל ברקע, והקריין האמריקאי כמעט זועק ברקע שראש הממשלה נורה.
קפאנו.
כל העולם השתנה עבורי באותו הרגע.
הרגשתי בפינה חשוכה מאוד, שם בפלורידה הרחוקה.
שבוע לא יכולתי ללמד באמת.
הדמעות השתלטו אז על חיי.
בוכות תקווה שנופצה.
ומה השתנה בכל זאת?
10 שנים אחרי, ו- 200,000 בטקס הזיכרון ליצחק רבין.
ושוב באות דמעות של פעם.
אך הפעם הן נמהלות בתקווה חדשה של רבבות שעדיין זוכרים.
שמאירים באלפי נרות הלב, דרך שאולי עדיין חיה ובועטת.
משהו היום, בי מקווה יותר.
מקווה שהערב הזה בנובמבר 2005, לא ידעך מהזיכרון הלאומי.
שילך ויתחזק!
אֲפִילוּ שֶׁהַיּוֹם
אַיִל עֲדַיִן לֹא בָּא
מִתּוֹךְ סְבַךְ הַשָּׁלוֹם
אֲפִילוּ שֶׁ
עָקְדוּ אוֹתְךָ
כְּאִלּוּ לֹא הָיִיתָ
הַיּוֹם אַתָּה הֹוֶה
וּמָחָר?
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
