| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2005
עוף מוזר
תמיד הייתי דמות חריגה בנוף הסביבה שבה גדלתי וחייתי.
בעל תגובות לא צפויות.
עם ראיה שונה לאשר מתחולל סביבי ובפנימיותי.
אך זה היה ברור ורגיל.
כי היה זה בארץ בה גדלתי והקמתי משפחה.
בארץ אשר לה תרמתי ממרצי ומדמי.
התרגלתי.
עתה אני חי כאן בספרד והדברים שונים.
ספרד בכלל ואנדלוסיה בפרט הם מעוז של שמרנות.
דומה מאוד לישראל של שנות החמישים והשישים.
מכאן נובע סוד קיסמה וגם המגבלות של טמיעת הזר בתוכה.
המראה והלבוש חשובים כאן מאוד.
אדם נשפט כאן לפי מידות מראהו וקשה מאוד לשנות זאת.
אני לא מסתובב מחויט ומעונב כרבים מבעלי המקצוע איתם אני בא במגע.
שיערי האסוף מאחור מביא אנשים לשלוח אליי עיניים סלחניות.
יש המכנים אותי חסוס (ישו) רק משום כך.
כמו בחיים כך אני בחיים, מביע אהבה ומחמאות לאשר סובבים אותי.
נוגע (עדיין אין כאן חשש גדול מהטרדה מינית) כדי לחוש את האדם.
מחבק.
לאחר כמה שנים של חיים כאן למדו הקרובים לי את ייחודי וגם מעט ממעלותיי (שאולי הם מועטים באמת). קיימת הערכה מקצועית ליכולותיי וקבלה של דמות העוף המוזר שאני מביא לאוניברסיטה. יחד עם זאת אני נחשב לפרופסור עם סטנדרטים גבוהים מהמקובל ואיני מוכן להתפשר במקום שבו פשרה מטשטשת את התמונה.
לכן מספר הפונים אליי ומספר הסטודנטים שאני מדריך הוא זעום מאוד. אינני מתלונן, כי הרי כך בחרתי. כי הרי כך ניתנת בידי האפשרות לברור את מי שבא במגע איתי. עם מי אני מסוגל לבנות מערך מחקרי ראוי לטעמי.
אתמול הכל חבר יחד לרגע. סטודנטית שלי הצליחה לבנות מערך מחקרי מורכב ואני כה שמחתי בשבילה. משום שהיא הצליחה בניגוד לכל סיכוי "שהקולגות" העניקו לה. התגובה שלי הייתה להחמיא לה ולאיכות עבודתה. גם חיבקתי אותה. (שדות או לא שדות). תגובתה הייתה כמו להתנער מהמחמאה האישית והמקצועית. לנקות את חיבוקי ממנה. שפת גופה הייתה ברורה והביעה כמעט מיאוס מתגובתי. ביטול של המילים שלי.
זו תגובה טיפוסית כאן באנדלוסיה. האנשים כאן לקחו את התגובה הפולנית הטיפוסית של ביטול העצמיות והביאו אותה לידי אומנות. קשה מאוד לאנשים לקבל כאן מחמאה ולו שגרתית. קשה להם לומר תודה ולהמשיך הלאה. להכיל את העובדה שיש מישהו שמעריך אותם ומוכן להביע זאת בקול רם וברור. השורשים של פחד ממניפולציה עמוקים כאן. אולי משום שהאנשים עדיין לא הסתגלו למותו של הרודן. אולי כי הם באמת לא רוצים להיות שותפים במארג של חברות מחייבת. כך זה בין חברים וכך גם בתוך רבות מהמשפחות.
לא, לא כולם כך, אך רבים רבים כך נוהגים.
ברור כי הסטודנטית שלי קיבלה ממני נאום ארוך וחוצב להבות על משמעות המחמאה וקבלתה. עד שדמעות עלו בעיניה. עד שהיא הצליחה לומר לי שבבית היא לא למדה שזה אפשרי. אחרי שנרגעתי והיא גם, נפרדנו בשתי נשיקות לחי כמקובל כאן. חוששים ממגע אך תמיד שתי נשיקות לחי, בבואך ובלכתך. התחליף הספרדי למגע האחר.
בערב היא באה הביתה אלי ובסוף ארוחת הערב היא אמרה לי תודה.
בקול רם וברור היא הודתה למזל הטוב שהביא אותה להיות סטודנטית שלי.
חשתי כמנצח קטן של היום.
הבאתי עוד אדם להכיר בערכה של אהבה ו- care בחיי היומיום.
בכאן ובעכשיו.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
