 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2005
תגובות שכאלה
ויואלדי היה נהדר.
אך לא, לא הלכתי לישון.
כי אני מוטרד...
במקום זה פשפשתי וחיפשתי שיחה שהייתה ביני לבין אמל"ש יקירתי לפני זמן רב.
למה חיפשתי?
כי רציתי להיזכר מה כתבתי על זיוף ואמת בתגובות בישרא.
על איך אני מגיב כאן.
שדות:
בוקר טוב יקרה,
חדשות בפתח,
נפתחות אלייך.
גם פתחים
ותיקים,
רוצים מזונך.
אווים להשתתף
בעלילות
החדשים.
חיבוקאמיץ:))
אמלש:
אבוי! לא רק שאת עצמי אני לא מבינה, עכשיו אני לא מבינה גם אותך!
אבל את החיבוק הבנתי מצויין. אחד בחזרה. :-)
שדות:
טוב שהבנת את החשוב ביותר:)
[תמונת הרקע שמופיע כהבזק לפני שהבלוג עולה מקסימה...]
הרושם שקיבלתי הוא של נתק אצלך.
נתק שבא לפני שבאים עניינים חדשים.
נתק שהוא מעין מנגנון הגנה.
נתק שבא בכדי לאזור את מירב האנרגיה להתמודדות עם החדש(ים) העומד(ים) להגיע.
את כל זה ביטאו אצבעות המיקלדת שלי.
ואז הוספתי. אל תתנתקי. למענך.
מזמרחיבוקאלייך:))
אמלש:
שדות יקר שלי, אני מרגישה שאני לא כנה כאן. ואני בחיים האמיתיים משתדלת שלא לזייף, אפילו (בעיקר) אם הזיוף יעזור לי.
אני מרגישה שאני אומרת רק חלק ממה שאני חושבת, ואת השאר שומרת לעצמי. אומרת את מה שינחם, ילטף, ושומרת לעצמי את מה שאולי יעזור לתקן, כי זה יותר קשה, כי זה פחות נעים, כי זה נשמע כמו ביקורת. למה? כי ביקורת או מילים לא מלטפות אני אומרת בעיקר כשאני יכולה לראות את התגובה של זה שמולי בעיניים, כשאני יכולה להרגיש מה עובר עליו, האם הוא מוכן למה שיש לי להגיד.
וכאן זה בלתי אפשרי, אז אני מצנזרת את עצמי, מרככת. ואז זה מרגיש כמו זיוף וזה עושה לי רע.
שדות:
יקרה יקירה,
אולי נקים (:טבעת:) של המעוניינים בתגובות לא מזוייפות. תתפלאי לראות כמה אנשים ינהרו לשם (מעט:). אני תמיד מצפה לתגובה לא מזוייפת ותמיד מנסה לקרוא גם בין השורות של התגובה, כי כך למדתי גם בחיים הממשיים. חוצמזה שקריאה היא חלק מהחיים.
בעייה. מהר מאוד יהפכו התגובות בטבעת חדשה זו למזוייפות שוב. ואז נצטרך להקים טבעת של המעוניינים באמת בתגובות לא מזוייפות. וחוזר חלילה. אך כך זה גם בחיים, לא?
נעשה הסכם בינינו שאנו תמיד (או כמעט תמיד. חייב להיות ריאלי) לא נזייף בתגובות בינינו? כן, גם במילות הפתיחה והסיום של יקרה, יקירה, אהוב, חיבוק וחיוק ועוד ועוד. במילים אלה לפעמים אני מזייף. כי ליבי משדר לומר הרבה יותר ואני מגביל את עצמי במילים מופחתות במשהו.
וסיומי הלא מזוייף להפעם:
מאודאוהב את נוכחותך בחיי:))
אמל"ש:
טוב יקירי, אפתח בשתי שאלות: למה הזיוף תמיד חייב לחזור בסופו של דבר? האם הוא חלק מתקשורת בכלל, או חלק מתקשורת וירטואלית בפרט?
שאלה שניה: אני חושבת (מקווה) שכל מי ששולח חיבוק או מילות חיבה מתכוון לזה, באותו רגע. אבל מה המשמעות של המילים האלו כשהן נובעות מקשר של מילים?
אולי אני מנסה להחזיק מגדל מחול על שפת הים, כנראה שהכל חולף ובכל דבר יש חלק שהוא אשליה.
שדות:
א. הזיוף, לטעמי, הוא חלק מהחיים בכלל. אין בו ייחוד לעולם הוירטואלי. הייחוד בעולם הוירטואלי הוא שהזיוף עלול לכבוש חלקות טובות מהר יותר ובקלות רבה יותר. כי העולם הוירטואלי משמש מחסה למזייפים (ע"ר).
ב. הבנת כבר שאני כן מתכוון. המשמעות היא אותה. מחייבת רגע של שקט בכדי שהנמען יחוש ויפנים. אנשים עושים זאת לפעמים. אני יודע כי אני קורא תגובות. יש תגובות אשר בקריאתן אני ממש חש כיצד הנמען עורו מצטמרר מתחושת המילים המחבקות.
אני תמיד בשקט בהרף של סיום הקריאה. מנסה לחוש. לתת למערכות הנכונות להפיק את אשר מישהו בצד השני שלח להן. אליי. לי.
דוגמא: הבוקר ניהלתי תכתובת עם גמאמא. בפשטות ביקשתי ממנה חיבוק שהייתי זקוק לו. והיא נתנה ונתנה ונתנה.
ואני חשתי וחשתי וחשתי והזדקפתי. היי גמאמ, תודה:))
ג. אני מאוד אוהב לבנות מגדלים בחול. אף פעם הם לא נהרסים בליבי. תמיד, תמיד הן מייפות את קישוטי נפשי.
אני כזה...
אויש, כמה טוב עשו לי שאלותייך...
תודהמחבקת:))
עכשיו רגע של שקט......
אמלש:
התגובה שלך חייכה אותי. למרות שיש לי עוד שאלות אליך.
איך אפשר להבדיל בתוך עצמנו - מתי אנחנו מזייפים? איך אפשר למצוא את האומץ להגיד מה שמפריע?
החיבוק מגם אמא - נהדר ככל שיהיה (והיא אחת האנשים שאני הכי אוהבת, ולא פעם אחת שינתה את מצב רוחי לטובה), עדיין כתוב. אתה יכול לדמיין אותו, להתחייך ממנו, אבל הוא לא תחליף למגע של אדם אהוב. ואני חוששת שאנחנו מקבלים המון אהבה כתובה כאן, והיא קלה יותר וזורמת יותר ולכן משאירה ריקנות מסויימת.
מגדלים בחול - כל היופי בעיני הוא שהם קיימים רק עד הגל הבא, ואנחנו יודעים את זה ומניחים להם ללכת.
שדות:
לאט, לאט קווי תשובותינו נבדלים. זה טוב. אנחנו כנראה לא מזייפים (לפחות לא היום:)
א. אם אדם לא יודע מתי הוא מזייף, הוא בצרה נוראה. משהו במנגנון הראייה שלו הזדייף. אויש, כמה שאני נבהל שאני לא יודע אם זריחה אני רואה או שקיעה. (נזכרתי כרגע מהמפוזר מכפר אז"ר:))
ב. למצוא את האומץ זו לא הבעייה יקירה. נראה לי שאולי נכון הוא, איך אנו מגישים את תגובתינו שגם לא תצרוב מידי ועדיין תעשה את העבודה אשר למענה נשלחה. לא תמיד היא תצליח במשימה, כי היא תלוייה בחתונה בין השולח לנמען. מה שמלמד כמה חשוב נייר העטיפה שלה. כדי שתשובב את רוח הנמען והא יוכל לקבלה לחייו.
ג. תתאמני אמלש (כל פעם השם שלך, השם שלך:), זה תרגיל טוב. איך תגובה מילולית ללא פנים ומגע יכולה להשתבח באיכותה. הקלות של האהבה הוירטואלית מחייבת אותנו (אותי לפחות) לא לקבל אותה בקלות. להכבידה מעט, לגלגל אותה על לשוננו, להטעימה.
ד. בטח שזה כל היופי. אך הם גם ניבנים במקום שנקרא לב. דומה לתגובה וירטואלית, לא? בניתם מגדלים בשבת? לבנות מגדלים כאדם בוגר ולהפנים את היצירה על כל עולמה לפני בוא הגל, זה מימד אופייני של חיינו, לא?
אמלש:
א. מסכימה איתך. אני צריכה לבדוק אצלי.
ב. כל כך נכון וחשוב.
ג. (כשכותבים את זה אמלש, זה נשמע כמו שם של ממש לא?) מילים יוצאות לי מאוד בקלות, ואפילו מילים יפות, של אהבה. מה שיותר איטי אצלי זה הרגש המתלווה.
ד. יפה אמרת. אהבתי.
תודה יקירי, שוב חייכת אותי.
שדות:
אמלשית אמלשית אמלשית אמלשית (מתאמן בשם שכל כך ממלא אותי:))
מה דעתך שאקח את שיחתנו ועוד כמה תגובות כאן ואפסטט (פוסט) אותם למען יראו ויחשבו...
עם כל הקרדיט וגומר...
וממחלקת האינזיוף שבי,
מחבקאותך
על הפוסט והתגובות.
:))
אמלש:
היה אורחי! (באנגלית זה נשמע יותר טוב.:-))
היה נעים ומשכיל לדבר איתך. מחכה לפוסט.
:-)
שדות:
I do feel your hospitality
:))
וכמה השכלתי אני...
וכמה נעם לי.
תודה...
עכשיו אני יכול ללכת לישון.
נרגעתי...
עתה אני יכול לשוב לערב הזה שכולו היה ויואלדי
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
