|
יומני אלפוחרה מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
דצמבר 2005
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2005
גלגולו של ניגון שָׂפָה מִשְתַּגֶּלֶת לִלְשׁוֹנוֹתֵינוּ
כי גם לשיר יש חיים. יש שהוא פורש כנפיים. מנתק מגע. הולך למקומו.
השיר נולד כ- שְׁנַיִם. באמת נרעשתי ממנו מאוד.
שְׁנַיִם אֲנִי רוֹאֶה אֶחָד אֲנִי נִרְעָשׁ
הדבר היה לפני שנים. לא היה לי אפשרי להתמודד עם הכתוב. הוא היה מצופה ביופי, אך טעמו היה לי חריף מידי. כל מי שקרא אהב. אני נרעשתי. פשוטו כמשמעו.
כדי להתאים את יכולתי לעוצמות שהחבאתי בשיר קראתי לו בשם אחר. טנגו. משהו מרוחק מעולמי. יפה וסוער ומפתה, אך לא מעולמי. כך התנהל לו השיר במסלול משלו. הוא איהב את כל מי שנחשף למילים. ואני, ניסיתי לשכוח את הימים שהוא נכתב.
הגעתי לישרא ורציתי לפרסם אותו. כדי לנסות להתחבר אליו שוב, דרך התגובות. כדי לחבר אותו לחיי היום. וקראתי לו "אִשָּׁה" אִשָּׁה.
איבדתי את השיר לנצח. כך הרגשתי. שיר אשר כלכך הרבה כתבתי בו. אשר הרבה מעצמי מתגלה דרכו, אבד לי. נכנס לקופסא והעלה אבק.
שכחתי אותו, עד שנערת הפרברים גילתה אותו מחדש. כאוספת פירורים מעברי. משהו ניעור מזכרוני. נדלק בי באור של פעם. כמו גפרור שנדלק וכבה.
עברו עוד שבועות עד שכתבתי את נַנִּיח שֶׁאֹמַר מְתוּקָה.
אבוקה גדולה נדלקה (הדלקתי) אשר האירה אף את הפינות האפלות של מערת אוצרותיי. מצאתי את הקופסא, ניערתי את האבק ופתחתי. הביט השיר אליי, מחייך בזיקנה ולוחש שְׁנַיִם.
שְׁנַיִם אֲנִי רוֹאֶה אֶחָד אֲנִי נִרְעָשׁ שְׁנַיִם אֶת לִבֵּךְ חָשׁ אֶחָד אֶל פָּנַיִךְ צוֹפֶה
שְׁנַיִם רָקַדְנוּ בְּאוֹר גּוּפוֹתֵינוּ שְׁנַיִם וְכָל אַחֵר נִשְׁכָּח לְעֵת שְׁנַיִם שָׁאַלְנוּ בְּמַבָּט וּבְמַגָּע שְׁנַיִם וְאֶחָד גַּם הוּא נִפְלָא
שְׁתֵּי יָדַיִךְ וְאַחַת מְחַבֶּקֶת אַחַת חוֹקֶרֶת וּבְלִטּוּף שׁוֹאֶלֶת שְׁתֵּי עֵינַיִךְ וְאַחַת נֶעֱצֶמֶת אֵלַי אַחַת נִפְתַחַת אֶל לִבִּי הַכָּמֵהַּ
שוב אני לומד את שפת הניגון. שָׂפָה מִשְתַּגֶּלֶת לִלְשׁוֹנוֹתֵינוּ
אולי רק עתה נולד השיר. גמכך נולד שיר. לא רק כך.
| |
|