| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2006
מבט המדוזה
השיר שפרסמתי אתמול אינו שיר חדש.
הוא נכתב לפני זמנים רבים.
באמת הוא נכתב לפני שבוע בדיוק.
בלילה בו הגעתי למנזר (עוד אספר).
רגע לאחר שהופיעה הקשת.
לאחר שהגיעה שיחת הטלפון שלך שלא הצלחתי לענות לה.
אז בקעה הצעקה.
חשבתי שהייתה רק מדמיונות ליבי.
הרי האוויר הקר והצלול והקשת שעדיין הייתה בליבי, הביאו שקט והבטחה.
אז מהיכן בקעה לה הצעקה?
היום אני יודע.
הייתה זו תזוזה של הטורף הפנימי שבי.
תזוזה שחיכתה לעוד נגיעה, שתביאו לידי הזדקפות קומה.
כאשר שבתי ממסעי, לא כל חלקיי שבו עימי.
חלקים שעדיין היו בדרך, הותירו אותי חשוף.
ממקמים את חלקיי הרכים מול האוויר הקר.
המילים שלך הגיעו בקלות פנימה.
מילאו את כל כולי.
ושוב עלתה הצעקה.
צעקתי בקעה במלוא גרוני.
השפלתי את מבטי לרגע.
הוא לא היה זקוק למרווח גדול יותר.
סדק הרגע הספיק לו.
הפעם הוא, הטורף, הזדקף למלוא קומתו האימתנית.
מזל (מהו מזל?) שהיו עוד מילים שלך שנאמרו לי מאוחר יותר.
מילים שלא חששו להסתכל אל הטורף שזעק מגרוני.
והבנתי...
הבנתי, כי גם אני יכול להסתכל אל עיניו רושפות האש.
הבטתי בו מהמקום החלש שנותר בי.
והוא, כמו לא יכול היה למבט עיני המדוזה שבי, התפורר מול עיניי.
מתכווץ והולך.
נעלם אל מאורתו הצרה והחשוכה.
מקווה ששם יבלה את שארית חיי (תיקוות משונות יש לי...)
כך החלטתי לפרסם את השיר שנכתב לפני זמנים.
כך התחזקתי.
כך אני עתה מוכן לספר את סיפור המסע שלי למנזר שבהרים.
ותודה לכם שבאתם וחיזקתם אותי אתמול.
ותודה לך יקרה שלא נרתעת והישרת מבט!!
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
