| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2006
יושב על מדרגות
נסעתי ושבתי, ועתה אני מטמיע.
הבוקר ישבתי שוב על המדרגות.
מחייך אל עצמי.
נזכר.
כמה מדרגות עליתי וירדתי.
ושוב אני כאן, יושב על מדרגות.
ללא חשש.
האדמה שוב מוצקה תחת רגליי.
הנסיעה נולדה תוך קשיים מרובים. בעיקר משום קשיי האמונה בי ובמסוּגלוּתי.
בימים שלפני הנסיעה הסתבר לי, יותר ויותר כי אני חייב מגע של מישהו אחר.
מישהו שימשוך בשערותיי ויוציאני מהבוץ שאני שרוי הייתי בו.
בו, שנראה ומרגיש כאדמה מוצקה, אך בניגוד לכל הרגשה מוצקה, טבעתי לאיטי בתוכו, בתוכי.
הבעיה הייתה אני, וכך תמיד הגורם המפריע לי בקיומי. אני.
רק שבוע קודם לכן נתקעתי באמצע המדרגות, ללא יכולת לעלות או לרדת.
10 מדרגות למטה, ו- 5 מדרגות למעלה ואני תקוע.
מפוחד ולא מאמין ביכולתי לעלות או לרדת.
התיישבתי בלי יכולת.
כּוּלוּ כמה מדרגות שמנעו ממני מלבחור, סלון או חדר עבודה, וניצחו אותי.
גזלו את בחירתי.
כך ישבתי, די המום, נותן להרגשת ההלם של מצבי להשתלט עליי.
טוב, אז יש עוד חלקים בי שעולים בעיתות מצוקה.
כאלה שראו אור יום.
שראו את יכולותיי בזמנים קשים יותר.
ולאחר זמן מצאתי את עצמי שוב בחדר עבודתי.
מכאן, היה לי ברור שאני חייב מגע חיצוני לי.
ולא משנה מה אומר הגוף.
כי תשדורת שאני תקוע באמצע המדרגות, לא יכולה להיטיב איתי.
רק להורידני עוד בבוץ הטובעני והתובע.
התקשרתי לדון. הוא הגיע לביתי ולאחר זמן ניענע ראשו בשלילה.
במנזר שלו, הוא לא יוכל לסייע לי יותר.
כי העוצמות שמבקשות לבקוע ממני, יגרמו נזק לשאר השוהים במנזר.
עוד לפני ששקעתי במצוקת הגוף שלי, הוא סיפר לי על אחיו.
אנטוניו, כומר בקומפלקס של מנזרים וכנסיות במערב ספרד.
הוא יוכל לקבל אותך, אם כך תרצה.
אם כך ארצה, כלכך הרבה יש ברצון הזה.
ממעמקים קראתי, והרצון עלה.
מבטיח לי שהוא יעזור.
שהוא יסייע גם אם אתקע.
כך התארגנתי והצטיידתי ויצאתי לדרך של 700 ק"מ.
הנסיעה הייתה חלקה, למרות הגשם, הברד והערפל שכיסה את רובה.
הגוף התובען שלי, לא תבע חולשה, אלא רק ארוחת צהריים אחת ועוד הפסקת קפה.
הגעתי לָהָהָר – הר עם יידוע כפול (יש כאן סיפור על היידוע הכפול. אספר עליו בפעם אחרת).
ממש לפני שנכנסתי בשערי המנזר, בעת שקיעה, פסק הגשם, ניבקע הערפל וקשת מאירה יצאה להנציח אותי ניכנס אליי. (כך הרגשתי).
עוד רגע ואת התקשרת.
אחד ועוד אחת, הביא לידיעה שנכונה הנסיעה, והפתח נפתח לי.
השמש שקעה ואני נכנסתי.
בוטח ובטוח עברתי תחת הקשת.
אל אשר ציפה לי.
עייף מאוד נכנסתי בדלת חדרי וצנחתי לשינה עמוקה עד למחרת.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
