| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2006
פירוק
קר הבוקר בספרד.
כמו כל הימים שבהם קר בספרד.
זה קור אחר, של כחול ואפור.
של מעטה עבה מאוד.
עמוק מאוד.
ולפני...
שלושה שבועות שעסקתי בהרכבה.
או בניסיונות להרכיב.
בזהירות ניסיתי לפסוע בין הימים.
להתחבר לימי הכן.
ולייבש את ימי הלא בחמסין צורב.
וחשבתי שצלח בידי.
והייתה לי תקווה שהנה בניין יקום בי.
בנו.
כזה שהיסודות בו עמוקים מאוד.
ליציבות רבת שנים.
וכי הייתה לי ברירה אחרת?
המקומות האלה שבנו, אשר מייצבים בנו את היסודות, מלובים בהרבה כאבים.
בוחשים באי קיומינו הלוך והעמק.
לכן ירדתי עוד ועוד בכדי להתקרב לראשית.
חשבתי כי הגענו אל דלתות הראשית.
לא, לא באמת חשבתי כך, כי אין מחשבות שם.
כך ידעתי בעצמות שלד האדם שבי.
ובניתי כפי יכולתי ואף יותר מכך.
ואחר כך...
ביום האחרון לשהותי, התיישבתי במרכז החדר.
יושב על הריצפה הקרה ומאבד את כל העצות.
שמעתי את הדלתות סובבות שוב על צירם החלוד.
ננעלות בקול חריקה שנוא.
אז איך לעזאזל דוחסים לתוך מזוודה אחת את כל אשר הבאתי איתי,
ולא מצא מקום בך.
ועוד להוסיף על זה את השיעורים שלמדתי.
וכך הגעתי פלוט שלושה שבועות.
מהלך בזהירות הראויה למי שלא ברור לו מועד שיבתו.
בזהירות כה רבה, עד שלא שמתי לב למדרגות התלולות שחיכו לי.
בדיוק במקום שבו השארתי אותן.
ושלשום...
מדרגה אחת פגעה במבנה הרעוע ופירקה אותו.
הוא לא היה רעוע באמת.
רק עדיין לא אחזו שורשיו במקורות העמוקים.
יחד עם הכאב שכבר שכחתי ממנו,
בא כאב הלבנים שהתפזרו לכל עבר.
ואני, כמו כל נחום-תקום מצוי, מתחיל שוב במלאכת ההרכבה.
הבוקר...
עדיין קר מידי להתחיל.
ספרד עטופה בשמיכת קור כבדה מאוד.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
