| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2006
חג עשור
לכל אחד יש את יום העצמאות שלו.
את הזיכרון שמלווה אותו שנים.
לא, זה לא חייב להיות כלל ביום העצמאות של מדינת ישראל.
אני תמיד נודד לשנת העשור.
תשי"ח, 1958.
אני בן עשר, ותמיד גדול בשלושה חודשים מהמדינה.
ובשנה הזו אני נוכח להבין שאני איזה סוג פרי ביכורים.
לבלוב שמעיד שהעם הזה צועד בנתיב משואה לתקומה.
כאלה היינו, בני מחזור 48.
תמיד מעטים, כי למי היה זמן וראש להביא ילדים בעת מלחמת השחרור.
תמיד היינו הכיתה הכי קטנה בבית הספר.
תמיד חשנו כמי שהוטל עלינו עולה של מתנת העצמאות.
הנה הענקנו לכם מדינה של בני חורין.
שימרו עליה.
הפרו אותה וגדלו אותה למעשים טובים.
מכאן אני כמעט מתפתה לכתוב איך נכשלנו והוכשלנו.
אך הכתיבה שלי לוקחת תפנית ורוצה לספר איך כל העול הזה הרגיש לי בן ה- 10.
מעמסה מיותרת וכפויה אשר לא רציתי חלק בה.
כי כבר קרוב לשנתיים נשאתי עול אחר.
מאוד אישי.
עול של פגיעה בתומתו של הילד שהייתי אני.
כבר כתבתי על זה לא אחת ולא אחזור.
המציאות שלי באותם הימים הייתה טלטול בין הציפיות שניסו לטעת בנו הילדים,
לבין הדיכאון וחוסר היכולת שלי לחייך באותם שנים.
כנראה שתקופה צעירה זו היוותה עבורי ראשיתה של עמידה על דעתי.
הבנה של ילד שעולמי האישי והאינטימי כה רחוק מהעולם החברתי-לאומי של המדינה.
שהבעיות שלי הרי לא מעניינות אף אחד.
לא את משפחתי הקרובה, וודאי שלא את החברה שסבבה אותי.
הדבר שהכי העסיק אותי באותם שנים היה הזין.
כן, הזין שלי.
שלי הקטן והלא משמעותי, כנגד הגדול והגס שפגע בי.
בשנים אחרי זה כלכך שמחתי שגם שלי קיבל כיוון גברי.
וכל הזמן התעסקתי בשימושים שאני עשוי/עלול לעשות בו.
כן, מחשבות ילדותיות של ילד שחווה פגיעה שלא טופלה כראוי.
כך גדלתי לי כצמח בר עקום עם עצמי, לעצמי ובבדידות.
היום כאשר אני מסתכל אחורה, אני שמח שלא מעדתי בדרך העקלתון ששירטטה לי ילדותי.
שעדיין הצמח המוזר הזה הצליח להניב פירות ולהוציא ענפים חדשים.
שנים אחרי זה, כאשר נפצעתי, לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד את ההכרה.
כי הייתי בטוח שהרגל הלכה.
בכלל לא חשבתי על הזין שנמצא שם בסמיכות רבה לרגל.
רק לאחר שהרופא במסוק הבטיח לי שהרגל בסדר, נתתי להכרתי לשקוע.
בבית החולים התעוררתי לתוך בועה לבנה.
מסביב הכל היה שקט ובצבע לבן אטום מאוד.
עוד לפני שפקחתי עיניים ניסיתי להזיז את הרגל ונוכחתי בהקלה שהיא זזה.
תוך כדי כאבים, אך אני מרגיש כל חלק בה.
(מאוחר יותר הסתבר לי שהתנועות שלה היו מזויפות מאוד.
השנים שיבואו יתנו לי את כל הזמן לטפל ברגל הסוררת הזו.)
פקחתי את עיניי ולא ראיתי את רגליי.
את מרכז גופי כיסה איגלו לבן שלא איפשר לי לראות את רגליי.
הזין. זה הזין! עתה ידעתי ועתה מורכזתי לכיוונו.
ניסיתי לצעוק לעזרה.
לא יצא קול.
התפרעתי במיטה ככל יכולתי.
לא עבר זמן והגיעה אחות.
היא ניסתה להרגיע אותי ללא הצלחה.
הגיעו עוד אנשי צוות והרגיעו אותי בזריקה.
התעוררתי שוב.
שקט ומבוהל.
תרכיז של פחד שכן לי בבטן.
משתק אפילו את עיניי.
למה להביט.
למה לראות.
הייתי משוכנע שלא אהיה כבר אבא.
שלא איהנה ממנעמי הזין.
(בדיעבד הכל היה בסדר.
אומנם הייתי צריך לעשות כיברת דרך להגיע לכך.
אך הזין היה במקומו.
אך זה לא הסיפור כאן.)
כל שראיתי שוב ושוב אלה המראות של בן שמונה נאבק מול איש עם זין גדול.
כל שראיתי היה ילד קטן ומפוחד שלא יודע כבר את החיוך.
כל שחשבתי שהנה אני כאן, בן 25, וסופסוף הועליתי כאותו פרי ביכורים למען התקומה.
שנים לא יכולתי להוציא את הבן שמונה והבן עשר ממחשבותיי.
הכל גומד מולם.
הכל זרם דרכם ומהם.
היום זה אחרת.
היום למדתי לתת להם לחבק אותי.
לבוא איתי מהמקומות שבהם הם נשכחו.
לא להתבייש במלבושיהם המטונפים.
לא לבקש מהם להתרחץ לפני שאני פוגש אנשים.
לא להשאיר אותם בבית כאשר אני פוגש אנשים.
הולך לעבודה.
נושם.
מחייך.
חי.
היום הם שוב חלק ממני.
חלק מפרה ומחיה.
חיבקתים.
נתתי להם מקום.
והם מחבקים ומצטחצחים בתוכי.
מחייכים לכל פינה בי.
הילדים האלה הם גם אני.
זהו יום העצמאות שלי.
חגשמח לכולכם חברים יקרים.
שנהטובה לך מדינת ישראל!!
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
