| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2006
אבא, נוכח אתה
היי אבא.
אני יודע שזה לא מטבע לשון שגור בפיך.
אך אולי שם למעלה העברית מבצעת עיקולי לשון כמו כאן למטה.
בכל אופן, אני מרשה לעצמי כבר לדבר אליך בשפתי.
הרבה עברתי עם נוכחותך הנפקדת.
יישרתי קו ולמדתי להבין ולקבל אותך.
אני יודע שגם אתה הסכנת כבר לקבל את שינויי הדרך הקיצוניים.
הרי אתה כבר שם, ופעם כאשר היה סיכוי שניפגש שם, המלצת שאשאר בינתיים כאן.
או אולי היית עסוק מידי בכדי ללוות אותי.
אולי לא. אינני יודע.
כן, לאלוהים פתרונים.
12 שנים אתה כבר לא נמצא בחיי וכל הזמן נוכחותך מתגברת כאן.
מבחירה, רק מבחירה.
כי בחרתי לשתף אותך בחיי המתהפכים חליפות, בכדי לפתור מורסות מהעבר.
להפתעתי זה עובד.
אתה נפקד, אך נוכח, ואני מדבר וכותב וחושב ושולח אליך מיני מילים.
ואתה מקבל ומבין.
לא, אינני יודע איך ולמה זה עובד.
אך זה עובד.
צריך קצת אמונה ורצון ועוד אמונה, והמורסות מתפוצצות.
והאנטיביוטיקה של החיים מטפלת במקורות הבאושים.
אך לא על זה רציתי לדבר איתך.
הרי שלשום היה יום השנה ללכתך מאיתנו.
תמיד אתה ואני יש לנו שיחות על קיברך.
כמה פעמים בשנה.
אך ביום הזיכרון שלך, אני כמעט תמיד מוצא את עצמי רחוק מהבית שהיה.
מעבר לים.
לכן השיחות בינינו מתרחשות בשעות מוזרות ובדרכים שאיני יודע תמיד את פישרן.
בדרך כלל, אנו נפגשים כמה ימים אחרי יום הזיכרון שלך.
כי קודם כל אתה מחויב למי שקרוב אליך.
למי שחי שם בסמוך למקום משכבך.
למי שקרוב יותר לדרך חייך.
וכאשר אתה מתפנה מכל הפגישות והעיסוקים, אתה מגיע גם אליי.
תמיד.
וכך היה אתמול.
ישבתי בפטיו על תה מנטה וחשבתי געגועים.
בנצעיר הופיע והצטרף ללגימה.
הוא התחיל לשאול אותי על ילדותי שהייתה.
ומהר מאוד דיברנו עליך אבא.
שלוש שעות דיברנו עליך.
כמו חיים שכאלה שאף פעם לא עשינו לך.
כמו חלק מהשיחות שרציתי לדבר איתך תמיד ולא יצא לנו.
על מה שהיית ועל מי שהיית.
על המרחקים שהפרידו בין שתי המהויות האלה.
על איך שאני כילד התמודדתי ולא התמודדתי עם המתח בין שתי הקצוות שבך.
גם חייכנו אליך ותחביב הרס הקירות שבך.
קודם היית הורס קיר.
לוקח צעד אחורה ומתחיל לשרטט.
ואז היו נופלים עוד כמה קירות והבית היה מעוצב מחדש.
כך כמעט כל שנה.
הורס ובונה.
כלכך אופייני לך.
אני לעומת זאת, לא יכול להרוס קיר בכלל.
אם כבר אני מתכנן להרוס קיר או להזיז תמונה אפילו.
קודם כל אני חייב לדעת לשם מה ולאיפה.
למה להרוס ולאיפה להעביר את ההריסות.
טוב, אתה הרי יודע כמה אנחנו שונים.
הרי לא סתם התכסחנו כל החיים.
אתה הורס ואני צופה ומסרב ללמוד.
אני בונה ומשתדל בכל מאודי להשתמש בקיר הישן.
אבל בכלל רציתי לומר לך תודה אבא.
תודה שבאת אתמול והיית נוכח.
היקפת את בנצעיר וחיבקת אותו אליך.
לא, הוא לא זוכר הרבה ממך.
הוא היה ילד צעיר ורך כאשר הלכת מאיתנו.
אך הוא כלכך רוצה להכיר אותך ולדעת את מקורותיי.
משום רצונו להכירני לעומק שורשי.
משום שרצונו לחוש כחוליה בשרשרת.
ואתה, הכי רחוק שהוא יכול לגעת בו.
אומנם דיברנו גם על הוריך שלא זכיתי להכירם.
ועל אחיך לייבלה ששמו ניצרב בבשרי.
אך עדיין, האור דלק בעיניו רק כאשר דיברתי עליך וסיפרתי את סיפורך.
ואתה היית וחיבקת והקשבת וקיבלת אותו כחוליה חדשה בשרשרת עתיקה.
ועל כך אני רוצה להודות לך אבא.
שבאת ודיברת, קצת מגרוני, וחלק מנוכחותך.
על שתיווכת ביני לבין בני הצעיר.
על שהוא מתווך ביני לבינך.
על שאתה היום אתה.
תודה לך אבא ותחבק גם את אמא בשבילי...
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
