| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2006
אור בלילה
כתבה לי אתמול פמה:
למדתי שעם נפקדים/נוכחים אנחנו מצליחים לומר ולעבד את הדברים יותר מאשר בזמנים שהם נוכחים ממש.
אולי כי בעצם אנחנו מדברים
אל עצמנו...
פמה לחצה לחצה על נקודה שנמצאת במרק שלי כבר הרבה זמן.
כל שכתבתי כאן היום היא ראייה אישית שלי.
מאוד אישית.
ואם היא יכולה לסייע למישהו לעצור לרגע ולהביט במראה דייני.
אמש בחצות חזר בנצעיר מבילויי השבת שלו.
אז השלכתי לעברו את התפוח החינני והאדום שאבא שלי הותיר באותו הערב בפאטיו. וגם הוספתי מעט שסק אהוב עליו, כדי שימשוך אותי בלשון ויביא את המילים שלי לידי הקשבה עצמית. וכך קרה. דיברנו עד שלוש בבוקר וזה היה שווה.
ועוד איך היה שווה.
לפני שינה הוא אפילו הצהיר שהוא מאוד אוהב אותי וחתם בנשיקה על מצחי ובחיבוק רך.
היה שווה. ועוד איך!!
היום אני גם בן שלך אבא, גם אב לבניי וגם סבא לבנבני הבכור. שלושה דורות שמוצאים להם צומת בחיי. שמתפרנסים לא רע מכמה מנות שנפשי מייצרת.
עם הסבאות אני עדיין מתמודד ולומד. עדיין לא ברור לי היכן מקומה ומה רב השפעתה על חיי. כמובן שיש לה בי חלק הולך וגדל, אך המילים עדיין נמצאות בנול המציאות. עם ההורות שלי ומציאות הבן אני יודע כבר מילים. למדתי להקשיב ולארוג את היריעות והפתילים המקשרים.
היום אני במצב שכבר איני בנקודת האיזון שבין הוויתי כבנך למציאות ההורות שלי, אשר בי לבניי שלי. היום אני נוטה ימינה לכיוון האבהות שבי, כאשר הסבאות מתחילה לזנב כבר ומושכת לכיוונה. אך בשנים שהייתי בנקודת האיזון ושמאלה ממנה, היכן בדיוק הייתי בקשר אליך ואתך. התשובה האישית שלי היא פשוטה ובוטה.
הייתי טיפש!
כי היכנשהו נתקעתי בגיל ההתבגרות שלי. כן, אתה הרעת לי בילדותי ובנערותי. וככזה, הייתי משוכנע שגם בבחרותי אתה ממשיך להציק ולהרע לי. כמו אותו פיל תאילנדי שנקשר בילדותו בחבל דק, ובבגרותו עדיין משוכנע שלא יוכל לחבל הדקיק הזה. לשנינו היה מין חבל שכזה.
אני נתקעתי בגיל הנערות ואתה אבא, אף אתה נתקעת בגיל ההתבגרות של אבהותך. כן, יש דבר כזה. יש צומת התבגרות שעומדת לפני כל הורה. אותה הוא חייב לצלוח כדי להיות הורה לילדו ולהמשיך בדרכו כאדם במהותו. במידה ואינו צולח אותה הוא מוצא את עצמו לאחר זמן, חסר הן באבהותו והן במהותו כאיש. כך אני מנסה להגדיר לי את משימת ההתבגרות של ההורה, לצד ובמקביל להתבגרות הנער. כך אני רואה זאת. וכמעט וודאי שיש אחרים ואף אתה, אשר יגחכו על הראיה המצחיקה הזאת. אך ההבנה הזו שיש בי היום, מסייעת לי כלכך הרבה בלראות את הדברים שהיו ולחוש את הדברים המתקיימים. ביני לבין עצמי, כמו גם ביני לבין כל אחד מילדיי.
אותו חבל שאסר אותי בימי נערותי, לא השכלתי להשתחרר ממנו בימי בחרותי. בעיקר כי הייתי עסוק בגידול ילדיי. אחרת מאשר אני גודלתי וצמחתי. ותמיד זכרתי את הרע שאני ספגתי ואשר עיכב אותי. ומתוך הזיכרון המר הזה צמחה לה היכולת שלי להיות שונה ואחר עבור ילדיי. וזה הצליח לי!
אך המחיר היה כרוך בהעמקה ובקיבוע של היחס שלי אליך. ובכך חטאתי, כך אני חושב היום. לפני כמה שנים, כאשר עברתי את נקודת האיזון שבין אבהותי להווית הבן שבי, יכולתי לראות את הדברים אחרת. יכולתי להבין את הפספוס הגדול שלי וגם את שלך. כי גם לך היה חבל כזה שאיבּן את יחסך אליי. פספסנו הדדית בלהכיר בכך שהפיל הוא פיל, והחבל הוא חבל. הם היו נכונים כאשר אני הייתי נער ואתה אב תקוע. אך בבחרותי ובהתבגרותך שנינו שכחנו כי אפשר אחרת. כי אפשר לקפל את החבל ולאפסן אותו. אפשר לסגור מעגלים ולהיות נוכחים.
וכך הלכת מהעולם ואני נשארתי כאן עם כל המטענים ועם מציאות של אבא נפקד-נוכח.
לכן לא יכולתי/יכולנו לפתור את מה שהיה או לא היה בינינו בעודך בחיים. כי שנינו לא אפשרנו האחד לשני להיות נוכחים. וכך התגלגלתי לאפשרות האחרת. היחסים החד סטריים וחצי אשר ביני לבינך אבא, רק לאחר שהלכת ממני. למרבה השימחה, גיליתי שזה אפשרי ויותר מאפשרי. כל שהייתי צריך הוא לרצות ולהקשיב ולהיות מוכן לוותר על גאוותי הטיפשית.
הנה פמה,
את כל זאת רציתי להגיד.
וגם אמרתי לבנצעיר.
הוא צחק באהבה ואמר שאני אבא מאוד חסכן.
אני חוסך לו חלק מהביקורים לפסיכולוג.
צחק בעיניו ונשק למצחי.
חיבק אותי בידיו הארוכות.
ואני נמסתי והלכתי לישון מחייך 
אתה אבא, נוכח בצורה מופלאה כאן איתי בחיי.
אני נוכח בחייו של בני.
כמה יופי ושימחה יש כאן, בעולם!!
תודה לשניכם 
ותודה לך פמה שלחצת על הכפתור
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
