| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2006
סדק בהר נבו
כל חיי אני נע בתחום שבין החמצות לתיקוות.
ואולי זמן רב יותר מאשר כל חיי.
לא כמטוטלת, אלא בתחום המבורך שבין לבין.
מביט אל אפרוריות ההחמצות ואל השדות הירוקים של התקוות.
ומובן כי אני נמשך יותר אל הירוק והשופע.
אתמול כתב לי LELEBY בתגובה על מונגוליה שלי:
"איש ונבו לו" – זלדה
"איש ומונגוליה לו" - שדות.
(טוב, אני חושב שהוא כיוון לרחל.)
שוב עלה בי המרחב הזה של אפור וירוק.
שתי קצוות בתפיסות עולם.
האחת מטמיעה את ההחמצות בחיינו והשנייה זורעת תקוות קדימה.
האחת אשר ניסתה לעקם אותי לא אחת, ועם השנייה אני מנסה ליישר את חיי קדימה.
תפיסת ההחמצה המובנית, מבוטאת כלכך יפה בכאבה של רחל בשיר מנגד.
תפיסה תרבותית שלמה של החמצות, אשר לאורה גדלתי וחונכתי.
דרך חיים שלמה אשר מטמיעה את הר נבו ומשמעותו לחיים שלנו היום.
תרבות של החמצות.
משה, אבי האומה המשתחררת הוא גם אבי ההחמצות.
החמצת הר נבו.
גזירת הר נבו.
וכך כתבה רחל:
מִנֶּגֶד
קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.
חורף, תר"ץ
כלכך עצוב ופטאלי.
מרכין ראש.
גזירה.
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
מהשורות היפות ביותר בשירה העברית.
שורה שמגלמת כמעט אקסיומה קיומית.
והיכן היא התקווה?
רוצה אני את הבטחת השדות הירוקים.
מימי נעוריי התמרדתי לשורה הזו.
סירבתי להכיל אותה.
לא ראיתי בציפייה ובהחמצה גזירה משמים או מכל מקום אחר.
לא ידעתי מדוע כך אני נוהג.
אך עצם ההתנגדות הזו הביא לי יכולת שרידות.
כנגד גזירות אשר כביכול מובנות בחיינו.
תמיד חיפשתי דרך להיחלץ מהמבוך החברתי קיומי הזה.
ומצאתי את הזרע.
תמיד קיים הזרע.
בכל מועקה ועקה אנו יודעים לייצר אותו.
הוא יודע להיטמן במקומות שיבואו.
שיביאו את החיים שבו.
לפכות חיים שבנו.
כך היא מונגוליה שלי.
זרע שנטמן בגזירה הגדולה ביותר שידעתי בחיי.
גזירת המוות.
החמצת החיים שלי.
ואפילו שם, מונגוליה שלי לא הלכה לאיבוד.
לא נעלמה לארץ ההחמצות.
אלא השתמרה לה כזרע מלא חיים.
מצפה ומחכה ליום שמעט גשם יבוא ויעירה.
וכך היה.
שיעור שלי.
במקום אחר כתבתי הלילה
עֶרְגָּה
בֵּין כְּמִיהָה לְגַעְגּוּעַ
יוֹשֵׁב סֶדֶק -
בַּמֶּרְחָבִים
שֶׁל פָּנַי שֶׁהָיוּ
עתה אני יכול לקחת את חלק השיר הזה ולסיימו מעט אחרת
גֶּשֶׁם - -
מִזֶּרַע עֶרְגָּה בּוֹעֶרֶת
מְגַשֵּׁשׁ נֶבֶט זָעִיר
מַבָּטוֹ
בהוצאה החדשה של שירי רחל עם ציוריו הנהדרים של שמואל חרובי,
מצויירות מול שירה של רחל 2 פרחי רקפות עדינים.
אני בחרתי את ציור הרקפות של חרובי מתערוכת "שירת העשבים", אשר צויר באותם תקופה (1923-1927).
פקעת יפהפהיה, עלים ושורשים המפריחים זר יפהפה של רקפות וניצנים.
עדינות ויופי מתוך עוצמה ועומק.
תודה תודה לך טליק שהבאת אותי לגעת מעט בעולמו של סבך.
יכולתי להמשיך ולחפור עם הדימוי הזה של רקפת לסלע נחבאת...
אני זוכר עתה את השיר עם הרקפת הזו.
אני זוכר עתה את נבטי ערגתי-ערוגתי עולים ממקום הסדק.
מעט חרשתי וגם זרעתי את הר נבו שהיה בי.
הוא כבר לא כלכך הר נבו.
הוא מתחיל לקבל דמות של הר מבטיח.
לפחות ערגת חיים אחת נובטת בו.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
