"המשקוף הזה סומן בדם"... כתבה עלמה

והנה נולד פוסט שלא כיוונתי אליו.  דווקא רציתי לברך את כל ישראל בפסח טוב ושיפסחו סופסופ הרעות מישראל.  אך נזכרתי לפתע בכל האדום של חיי.  והיה הרבה ולא רק מלחמות אשר שאבו מהאדום הפרטי שלי על האד(ו)מה הכללית של 2000 שנות אבולוציה חברתית-דתית וקידוש וחולין שלא ברור היום בדיוק למה ומדוע.  זה לפוסט אחר וכעת לענייני האדום של פסח זה.  ועד לאדום של ביקתתי בהרים.

נזכרתי בביקור שהיה לי פעם בפסח בביקתה הקטנה בהרים. היא יצאה לה ביום שהתחיל ולא ידעה על מנגנון הפתיחה של הדלת וקבוצת שיער שלה עם כנף חולצה מוכתם בדם נלכדה בין משקוף לדלת... מה שגרם לי להתעורר. מה שגרם לה להישאר. צבענו את המשקוף באדום, לזכר...

אומנם היא עזבה כבר, אך המשקוף תמיד אדום.

הרבה אדום התחלף לי בחיי אך כמה אדומים ואדומות לנצח חיי גורמים לחייך.

ונערה אדומה אחת ואין שנייה לה אשר גרמה לליבי חיוכים עת החיוך היה ממני והלאה.

לה אני מקדיש את ברכת החג הזו.

בכמה עמל עד שעליתי למדרגתך ר'ר'ר'

עונָתה נענתה

נועם הנאה

אדום מענה

אין נעימה

ממנה

מען מעונה

עונה למעני

אדום יענה

אוני מתענה

נענה

עולה נעימה

מאונה

אנא אדום ענה

אני נענה

לעונתך