אחרי המלחמה ההיא הייתי בטיפולים כמו כל מפורק מלחמתי מצוי. פעם בשבוע היה לי סטוץ עם מזרק שרירי וגדול בין עצם הזנב והחוליה הראשונה בכדי להשכיח כאבים. כאילו שכאבים ניתן להשכיח. וכמו אצל רופא השיניים מצאתי לי דרך למסע מהכאב הנורא – להתחבר בהילוך איטי עם זורק הדיסקוס מהאולימפיאדה.
הוא מתכונן בגומת הזריקה מתרכז בשאיפותיו נשיפותיו וכך גם אני מתחבר לאיטיות המכאיבה של ההכנות בחדר הניתוח. חזהו עולה יורד ושוב עולה וחזי שלי מחשב להתפקע שורף כל קפל ריאות עם האוויר הירוק הקפוא של חדר הניתוח. ואז בפרץ מחושב של אנרגיה הוא סובב וסובב עד לירייה הבלתי נמנעת של הדיסקוס. ולי היכן ברירתי? המחט עושה דרכה אל הפְנים הכל כך אינטימי שלי הפרוץ לכל דיכפין עוטה ירוק. לזריקה המיוחלת הבאה בצעקת שחרור אנרגיה. וזריקת הדיסק הפרטית שלי יוצאת באיטיות שיכולה להטריף כל תא בגוף דאוב ומוכה. הנוזל פורץ דרך מחסומים עדינים המתנגדים ללא סיכוי מול היד הבוטחת של עוטה הירוק המתרכז בחור מחט אחד בין דיסק לדיסק. ואז העולם נרגע ויורד עליך מסך מתקתק של שלווה כימיקלית שטובה לידי שבוע אחד נוסף.
ובשנייה של לפני ששמיכת העולם הטוב של השיכחה עוטפת אותי ברכות הפּוך שלה, אני מקווה שבפעם הבאה ארצה להיות הדיסקוס הזה המעופף לשיא עולם חדש. אך אף פעם לא הצלחתי. תמיד הדיסק מהסה אותי ולא נותן לי מקום להידחס לצידו מול חוויותיו ולי אין נגיעה אליהם פרט לתשלום שכ"ד שבועי של כאבים.
ואז לאחר שנים של ניסיונות אבודים פגשתי אישה. אלא מה? נאמר לצורך העניין והיומן כי רוזנה שמה. היא הייתה ועדיין לשמחתי הווה אישיות עוצמתית כאשר תמיד ערגתי. היא הייתה לצידי ואיתי וללא משים מצאתי עצמי נמשך אליה בעבותות שהלכו והתעבו במקביל לעבותותיה. אך כוחה ועומקה, אבוי לי, התחלתי לחשוש ממנה כמו שלא חששתי מאישה מעודי. הכסיל הגברי התעורר ושידר חיל ופחד. הנה אני לראשונה בחיי פוגש באישה שכל חיי חלמתי עליה... רכה וחזקה, חכמה ועוצמתית, משהו שלצידו אוכל להתפתח להתחבק עם רוח ולא רק עם גוף. המסע נראה יותר ממבטיח. אך כאמור הכסיל בער בי להשחית והפחד פשה בכל פינות הגוף הכואב הנ"ל. פחד שלא הכרתי לכד אותי. פחד מעוצמות שלא היכרתי מהלא נודע. פחד שלא אני הוא האיש אשר יוכל לעמוד בעוצמות האלה.
היו עוד כמה מחסומים בדרכנו. פיסית הייתי במצב של שחזור גל שברי חרסים על-ידי ארכיאולוג. תקשורתית לא היה באפשרותנו לדבר משום אילמותה מלידה. (על אופי התקשורת היחידי בינינו בפעם אחרת). ובכן, מה מחליט האוויל המצוי? שהוא אף פעם לא ייתן לעצמו להתאהב בה ולחיות איתה. סליחה על המעברים לגוף שלישי, פשוט קשה לי לפעמים להתחבר להיסטוריה הטיפשית שלי.
היום אני יודע שהייתי מאוהב בה אז. אך אני התמדתי בסירוב לראות להכיר. הייתי מעניק לעצמי מדלית זהב לסכלות גברית. בעצם לא גברית, אולי זכרית במשהו. לאיטה החלה רוזנה לסגת מקירבתי והרפתה מכל קשר רצוני או מאולץ איתי ובסיומה של תקופה נפלה למשכב. לבסוף אושפזה ללא הבחנה מדוייקת ובצעדים איטיים אך מדודים הרפתה מאחיזתה בחיים.
והנה מגיעה הפואנטה של זורק הדיסקוס. יום אחד כאשר הייתה בבית החולים מצאתי פיסת נייר שהיא כתבה. הפיסה הזו ניפצה את חומותיי ולראשונה בחיי הפכתי לדיסקוס הנורה לשיא עולם פרטי שלי בידיה האמונות של אישה.
ומה היה כתוב בפתק? היה כתוב הרבה. ואני תירגמתי אותו משפתה המליצית. והנה קטע קטן שבו.
"ברור לי כי אפשר אמצא מאהב נאמן יותר, ואולם מי יוכל להעניק לי אהבה כזו? התוכל אהבתו של אחר זולתך לקחת את לבי? ולמדתי לדעת כי הלב לא ישתחרר לעולם מן הכוח הגורם אשר עוררו וחשף בו את יכולתו הטמירה. כל כוחו הפנימי יבוא לו מן האליל מעשה ידיו ואליו ישוב. מה לי אהבה גדולה זו אם אין לה גומלין? מהו גורל זה, גורל עיוור וקנטרן, הרודפני, ומושכני דווקא אל מי שרגשותיו יינתנו במשורה?
איני אומרת לשכנע אותך, כי צריך אתה לעשות מתוך רצונך לאוהבני. סיבות השכל פחותות בעיקרן. האומנם לא הרהרת אפילו פעם אחת, מהי דרך זו של התנהגותך כלפי? האין אתה חושב אפילו פעם אחת, שאתה נותן לי יותר או אולי פחות מאשר לכל האחרים? אני אהבתיך כמוכת שיגעון. התנהגותך אינה של איש. אין זאת כי סלדת ממני אם לא ניצתו מעשייך מלבך היוקד מאהבה אותי."
וכך בהינף קולמוס פרצתי את מעטה הגולם והפכתי לאיש של אישה. מעופף בחיים ונח לרגע לשאוף אוויר פסגות וממשיך הלאה אל הבלתי נודע אל הסיבוב הבא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
