| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2006
הרהורים על רגישות
ועל חוסר רגישותי שלי.
המסע לפולין מביא כמה הרהורים של חודש אלול.
אני כותב את רגשותיי ומחשבותיי ממסעי בפולין.
ואני מרגיש גם כמו חוטא.
כי אני חסר רגישות.
אני לא מצליח לבטא את המסע שלי לפולין היהודית שנכחדה.
אני מתאר כאן למעשה את מסעי שלי למשפחתי שנכחדה.
להוריי שכבר אינם בין החיים.
אני כותב על מסעי שלי פנימה.
על לוחות היסוד שלי שזעו שם בפולין.
ואני חש שאני חסר רגישות למה שהתרחש שם בגיא ההריגה.
יצאתי למסע לבדי. נסמך על מדריכים וקשרים שיצרתי דרך האינטרנט.
הייתי גם חלק מהזמן אורח רשמי של גורם כלשהו בפולין.
אך כל המסע הזה הייתי לבדי.
מאוד לבד.
ולא שיערתי כמה קשה הדבר.
הבנתי מדוע רוב האנשים שאני מכיר נוסעים למסע כזה בקבוצות או כיחידה משפחתית.
לחצות מסע כזה לבד הוא דבר מסוכן ולא רצוי.
לפחות לא בפעם הראשונה.
היום אני יודע זאת.
איני ממליץ לאף אחד לצאת למסע כזה לבדו.
משום כך הייתי חייב להיסגר במידה רבה מול האסון הנורא של מיליונים,
ולהתמקד בדבקות באסון הפרטי של בני משפחתי.
לכן נמלטתי בעור שיניי ממחנה המוות במיידנאק ונתתי לגלי האימה לשטוף אותי במחנה המוות בבלז'ץ. המקום ששם ניסיתי להתחבר למה שהיה משפחתי. לדודי שתמיד היה לי כנשמה חברה ומגינה. לכן ניסיתי לצעוד מזמושץ לאיביצה בקור ספטמבר בכדי להבין את היער הקר והאפל של מסע המוות ההוא.
היער הזה עדיין קורץ ומאיים. עלי הוא איים מאוד.
ואחרי אלה כשלה רוחי. לא יכולתי לעמוד בעוד מוות ומוות וחיפשתי אותות חיים.
אך אין היום אותות חיים של מה שהיה בפולין.
רק כמה אבנים ובתי כנסת.
כמה משונה שאת אותות החיים אפשר דווקא למצוא בבתי העלמין.
חלקם קיים (כמו זה בורשה) ואחרים נעלמו ואינם.
חלקם האחר נמצא רק כפינות זיכרון ברחוב כזה או אחר.
עד שהגעתי לבית עלמין מיוחד בעיירה של אימי ועליו עוד אספר.
שם הבנתי כמה פעמים כבר הייתי שם ולא ידעתי.
שם מצאתי סיפורי חיים שלמים.
דווקא בבתי העלמין מצאתי נחמה.
שם התחברתי שוב ליכולת להיפתח במידה שתאפשר לי להיסגר בעת הצורך.
מצאתי כי במסע לפולין יש להיפתח במידה שאתה יכול להיסגר. ובמהירות.
כי גם הרף עין של פתיחות יכול להוות מרחב מסוכן לקיום הרגשי שלי.
וכך כתבתי לבנצעיר לפני כשבע שנים, לפני מסעו לפולין:
אך פתיחות מירבית שכזו עלולה לפגוע בך ולא להשיג את המטרות שבשיטוט ובלימוד בגיא הריגה זה. משום כך חייב אתה למצוא את האיזון שבך ולפתוח צוהר במידה הראויה ללימוד ולתחושות. במידה כזו שהצוהר יכול להיסגר כאשר התחושות קשות מידי והמראות מאיימים עליך ועל שוכני עולמך.
אני מקווה שתוכל להיפתח ולהיסגר חליפות במידה הראויה ובמידת הצורך, הכול לפי מידותיך ויכולתך.
(הקטע המלא נמצא כאן).
מצאתי את עצמי נוהג כך בדיוק ועוד יותר, כמכשיר הישרדותי.
מכשיר שהביא אותי להיות בחלק מהזמן קהה לגמרי לאשר סבב אותי.
להיות מרוקן וגם לעיתים רווי אשמה שכך אני נוהג.
בעיתות אחרות הצלחתי להיפתח ועל כך אני מודה לאל על יכולותיי.
למדתי כי חוסר רגישות הוא לעיתים מכשיר נכון לשמירה על רגישותי שלי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
