| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2004
שקט
התארכה לה זרועו של החורף השנה. מסרב להיפרד וכמו במכירת סוף העונה מביא שמיכות פתיתים לבנים באפס מחיר לכל המעוניין. כל אתמול ובמשך כל הלילה הביא לנו שׂר החורף תזכורת כמה האביב הוא שברירי ורגעי. תהנה ממנו כל עוד לא נמעך העולל בין חורף משתק לקיץ מרתיח. הכל נעטף בפוך לבן פרט להר השָׁד המסרב בחומו להתעטף ומבטיח כי כל זה כל כך רגעי.
ויתרונו של החורף הוא בשקט שהוא מפנים על כל סביבתו. הוא סוער במריו ובשׂרותו, אך לאחר שהבין שנתיניו מקבלים את הדין הוא מעניק שקט עמוק לרוכשי מרותו. שקט שפעם היה לי זר כל כך ואשר הפכני לרועש ועצבני. בחורף הראשון על ההר כמעט והשתגעתי ממרחבי השקט הזה. לא היה לי לאיפה לברוח, אפילו בָר לא היה אז בנמצא.
לא היה עם מי לדבר. הרדיו לא קלט. טלפון לא היה לי ואינטרנט היה משהו שלא רוצה לטפס להר שלנו. הבריחה היחידה שלי הייתה לשיחה עם אביה של רוזנה, אך גם זה היה אספירין חלש לחוסר השקט הפתולוגי שלי. רוזנה אהובתי לא מדברת בשפה מקובלת. היא אילמת מלידה ורק מתקשרת. היא שומעת מעט אך בעיקר מקשיבה. והיא בסבלנותה ללא גבול ציפתה שאשקוט מעט למילותיה המיוחדות.
הייתי בורח מההר למטה לעיר בכדי לספוג מעט המולה וטאפאס ולהשתזף באור הרועש של נערות הבארים. כאשר התגעגעתי להר שצמח בתוכי עליתי אליו שוב ונרתעתי מהשקט הזה שביקש לו בית בתוכי.
באיטיות המאפיינת את כל הדברים המשובחים מצא לו השקט אחיזה בי, בין אם היה זה ההר החזק או רוזנה הסבלנית והאוהבת. לאט לאט נפרדה התחנה המרכזית מהזורם בדמי ומצאתי עצמי שקט יותר ויותר. הצלחתי אפילו להקשיב למילותיה של רוזנה בשפתי שלי, השפה העברית. לא הבנתי איך וכיצד והייתכן הדבר, ועד היום בעצם איני מבין וכבר לא חשובה ההבנה אלא החיבור. היא חושבת אליי בספרדית ואני מלטפה בעברית ואין מילים כמילותינו.
ואין כשקט הזה הנבנה במעונינו עת כל הלילה העולם כמרקחה מכניע את הכל לשלטונו. ואנו רובצים על מרבד הצמר לצד הכלבים הנושמים לקצב נשיפות האש באח. שקט של אהבה של עירות חריפה מדוייקת מרעיד את המיתר בינינו.
ממעוני
שתיקה
רוותה מגני
שלווה הביאה
שותת כי מתמלא
ממטבעות
רוחך
פועם עדיין
אך לעתים
עודרת אותי
מרווחת
את נשימתי
פושטת עלים
מקְלף עורי
מניצה
זרעיי
אביב בגני
מבליח יופייך
מקשית ריחותייך
אל מעונך
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
