יומני אלפוחרה

החיים שלי היום פה בהר ופה בעיר הם מתנה בשבילי. האם אני ראוי לה? לא משום שהם טובים יותר ממה שפעם היה מנת חלקי ואף לא משום השקט שחולק איתי פירור או שניים. פשוט כי יש לי שוב פיסת חיים קטנה משלי.

לא אדבר פה על קריירה או על ה- CV שלי. פשוט על המשהו הזה האוטומאט שאנו שוכחים לפעמים את ניפלאותיו. הגוף הזה המתפקד טוב יותר או פחות, אך מתפקד. חשבתי לתומי כי המאורעות שלי במלחמות ישראל על שלל הפציעות והמדליות שהענקתם לי אתם חבריי לחברה גרמו לי להעריך את חיי ואת תפקוד גופי. לקום בבוקר ולערוך ספירת מלאי של איבריי ופעילותם הפך לדבר שבשיגרה עד שנהיה חלק במערכת העצבים המרכזית שלי. הגעתי לרמה מופלאה של בדיקת וירוסים ותולעים במערכת ההפעלה הפרטית. תיקנתי באגים ומצאתי דרכים עוקפות לבצע כל מטלה שמערכתי נדרשה לבצע.

אך כל בדיקות הוירוסים וההתייעלות הזו לא יכלו להשבתה הפתאומית של הדיסק הפרטי או אולי היה זה ה-CPU שבגד בי. ככה פתאום לאחר שנים של מאבק מנצח בגוף הבוגדני הזה החליט הלב להיכנס למסלול התאבדות הידוע כפרפור חדרים.

לא היה שם כל רפרוף פרפרים אלא מסלול שמוביל לדממת הלב ולהפסקת התהליך הטוב הזה שהיכרתי כחיי.

דמממההה. .  .   .    .     .       .

למזלי הייתי במסעדה ולא רחוק מבי"ח כך שהנט"ל הקרוב הגיע והצליח להחזיר לי תנאי חיים קלושים לאחר כ-7 דקות של בילוי מהעבר השני של המסך. בשלב ראשון לא חזר הדיסק לחיים מלאים וחוויתי (אם אפשר להשתמש במונח) עוד 3 השבתות של מערכת ההפעלה. שבועיים פרפרתי לי בין פה לשם ואיכשהו נזרקתי מהתייצבות למסדר הסופי של מעלה. קיבלתי תוספת לחיי עם נספח לחוזה שהיה לי עד אז.

יש לי תעודה שמתחילה במילים: "בגופו של נושא תעודה זו מותקן...." תוסף למרכיבי קופסאת השימורים בסוּפר. למרק הפרטי שלי. ואני כתבתי נוסח אחר: "תעודה זו מהווה נספח מחייב להסכמה של נושׂאה ולהתחייבותו המלאה והבלתי ניתנת לערעור לחיים..."

הנוסח המלא עליו חתמתי בעיניים פקוחות לרווחה יובא בהזדמנות הנכונה.

אלא מה, הייתה בעיה קטנה של זיכרון. נעלמו מחיי הרבה אירועים עובדתיים ובחלק אחר לא היה לי יותר הלינקים המתאימים המקשרים בין הזיכרון הרגשי לזה ההיסטורי. אך מה זאת לעומת נשימות סדירות ולב הקוצב במנגינה מונוטונית הנפלאה בעולם. למדתי לדעת שאפשר להקשיב לפעימות הלב ולא רק כשהאדרנלין עורך קונצרט תופי טאמטאם בחזה. היום אני יכול תמיד לשמוע להאזין ולהקשיב לבטהובן הפרטי הזה מנגן בשיעמום נהדר.

טוב, אז עד היום אני לא בדיוק זוכר הכל ויש חלקים שכנראה טוב יותר שאיני זוכר. ולהיותי פה יש חלק במסעי בחיי המחודשים ובקיום חוזה השכירות החדש שלי עם עצמי עם חיי. ולאלה שמסתקרנים, לא, לא ראיתי מנהרות אור וחזיונות מהממים. חושך על פני תהום. ריחוף משמים שלפתע מסתיים. זה הכל. במסע אסטראלי רואים וחווים וזוכרים כמעט את הכל. ובמסע ההוא מאומה נאדה.

אני יכול להמשיך ולהכביר מילים אך לשם כך יש לי את המחר. מקווה.

ובינתיים רק ארשום את המילים שנרשמו לילה אחד מעצמם.

פקע מיתר

עולה זריחה בפאתי הוורוד של השמים עולות מחשבות של בוקר עייף של לילה כחול סתיו חובק את הקיץ הממאן לדבר שקט קודח את מוחי מטפטף על חלוקי הנחל.

הלילה ממלא את קופסת זיכרונותיי מתיז מילים חדות על קירות אדומים תלויות סחבות מילותיי מתמונות חיי מונחות על גופי העייף כגורים יתומים.

מסרב לנשימות הנגינה המלטפת מייחל ללחלוחית שתפיח חיים בזרעי מחשבותיי ורק צליל המיתר הפוקע ממלא את כל הוויתי לא מרפה מחריש כל הגיון כל נקישה.

מצטברות המראות המחשבות בערימות מיובשות עובר מטאטא מוחי וצובר ערימות לאחת גדול וכבד המשקע מתקשה בתחתית מעיי מבלה את עיניי מכהה את יכולת הצבע ברוחי.

מקדח עצום מבליח מהלילה הרטוב מבקש לחדור דרך עצמותיי לליבי מוחי נבלע בשאון שקיקת עצמות רוחי נרעדת בפחד של זמנים אחרים.

התהום עולה אל ליבי מלוא ארץ מתרוקן מול קירותיי הערומים איני מכיר את המכה החובט בשערי עירי זר פרחים רוטט ומשיר עליו מחבטות ליבי.

לא צפיתי לסלע המדרדר במורד ליבי סוחב דם ובשר ועפר איברים שסועים זעזוע ליבי הרעיד את קירות הכינור קרע את המיתר אשר באהבה נטמן בגבעת גופי.