| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2006
סוכת זכרונות לאמא
כמו הקדמה
מוצאי יום הכיפורים הגיע.
עת להתחיל בבניית סוכה.
השנה אבנה סוכה מיוחדת.
אבנה סוכת זכרונות לאמי עליה השלום.
מוזר לנסות ולבנות סוכה מזכרונות.
הרי זכרונות אינם עשויים עץ ומסמרים.
הם בסך הכל קוים בשדה המגנטי ששומר עלי ברחם החיים.
בלתי נראים אך חיוניים כאוויר לחיים שלי.
ללא אותם משקעי זכרונות אני אהיה חשוף לעוצמתם ההרסנית של סופות השמש, אשר יכלוני לאיטי.
טוב, אני יודע כי לא אמצא הרבה שותפים לראיה שלי.
זו איננה ראייה נוסטלגית.
אין כאן התרפקות על עבר שאיננו.
יש כאן התחזקות ותקיעת עוגנים באותם קוים סמויים מהעין, אשר באים מנשמתי אל מקורותיה שהווים במרחב הגלקטי שמרכיב את קיומי – יקומי.
וכך יש את הקוטב הדומיננטי של חיי אשר למרות שלא היה תמיד חיובי לחיי,
הרי תמיד היה שם. דומיננטי, עם ההילה המגנטית החזקה שלו.
זהו אבא.
דווקא השיר הכואב והקשה הזה יכול להסביר כמה מרכזי הוא היה בחיי.
כמה אפשרי בבלתי אפשריוּת של ילדותי.
קיים גם הקוטב האחר של חיי. אותו הקוטב אשר העניק לי חיים וסוכך עלי ברחם ובילדות.
הרחם של אימא.
עם טעמיה וריחותיה וסינרה המסוֹכך.
הרבה שנים היא ממשיכה ללוות אותי למרות שלא מסוגלת הייתה להיות חזקה מספיק מול אבא.
אך בדרכה השקטה והמתמידה העניקה לי את המחסה של אהבתה.
הביאה לי את עוגת השבת שבלעדיה איני בא ואיני הולך.
הם מלווים אותי בחיי, לרע ולטוב, שני הקטבים האלה.
כך גם התחיל הלימוד של מסעי לפולין.
אבא שבא מעיר ידועה וגדולה יחסית.
עיר מפורסמת בתרבותה וביופיה.
ואמא שבא מעיירת לוויין סמוכה.
עיירה לא נחשבת.
מטבע הדברים (חינוך) התרכזתי בעיקר בלימוד על אשר התרחש בעירו של אבא.
מקורות היהודים.
ההיסטוריה שלהם.
קורות בני משפחתי.
הלימוד על קורות בית אימא היה נתון בצל הרגליי.
ברקע הדברים.
הרי כך לימדוני משחר ילדותי.
יומיים לפני שיצאתי למסע נתקלתי ברשת, בדף שהפך את הכל.
שינה את כל ההתייחסות שלי מיהו מרכזי ומהו שולי.
השדה המגנטי שעוצב בתוכי כל חיי, הפך את כיוונו.
הדרום שהוצפן כלכך הרבה שנים, פרש לפני מראות חדשים.
אימא הופיעה מולי.
כל דמעותיה וחיבוקיה וצחוקה של אימא נבראו שוב בליבי.
"אמא, אני בא" שמעתי את עצמי לוחש למוניטור.
חשתי נגיעה רכה בכתפי והייתי בטוח שזו היא.
התרפקתי על היד הנוגעת.
וליטוף קולו של בני הצעיר העיר אותי מסרעפי הזיכרונות.
הוא רכן ונשק את הדמעה שרצתה להשתחרר מעפעפיי.
חיבק אותי כמו שרק הוא יודע.
ידעתי כי שוב, לרגע, הסתדרו במעגל של ריקוד אמא, אני ובני הצעיר.
המשך
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
